אהבה

כביש 6, חופה וזה שבאמצע

קרדיט: אלבום פרטי

“אנו עומדים מתחת לחופה, יודע שאת אהבת חיי ומי המטורף שהיה מאמין אם היינו מספרים לו איך הכרנו? אין אחד כזה גם אם אקדיש את שארית חיי לחיפוש האדם הזה…”

אחזור אחורה, להיכרות, בכל זאת אני צריך להתאמן על הסיפור לפני שיגיחו לחלל העולם הילדים בשאלה- “אבא, איך אתה ואמא הכרתם?” ואז אתרווח בפינת הסלון בגאווה ואתאר את המאורע ששינה את חיי…

אני זוכר את עצמי נוסע באוטו, מעט לפני שראיתי אותה לראשונה, מוטרד מאלפי מחשבות בו זמנית כשהחלון פתוח והמזגן על קור מקפיא, שזה מגניב בקיץ המטורף הזה! כי מצד אחד החום מבחוץ שנכנס שזה נחמד ומעט מבאס ומצד שני הקור מהמזגן שזה די מעצבן ונעים, איכשהו השילוב הזה מגדיר את חיי כרגע… קר, חם, טיפה באסה ואחלה, בקיצור- משהו חסר. מה שמזכיר לי שלפני כמה ימים ציינתי 28, שזה באסה וסבבה (סלחי לי נטע על זכויות היוצרים).

חתונה

קרדיט: אלבום פרטי

ואז, שככה יהיה לי טוב, היא ישבה שם רכה וטובה בתוך מאזדה 3 כחולה, איזו פשטות של אדם, כמה עדנה ויופי שלא נראה מבריאת העולם. נשבע ביקר לי. אפילו מעט לא המצאתי. האטתי את נסיעתי, בשלב מסוים פשוט בהיתי בה, והיא בי. שנינו לא הבחנו שהרמזור כבר הפך לירוק ועשרות רכבים מאחור צופרים ללא הרף, אבל למי אכפת? מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה? אז מה זה רכבים שצופרים וגבר שמן שדופק לי על השמשה האחורית…

סעמק! גבר שמן דופק לי על השמשה האחורית! מיד ברחתי משם, לא תמות נפשי עם פלשתים היום, זה מה שחסר לי עכשיו- לתקן חלון שבור, אבל לא ויתרתי! והכוונה לא לגבר השמן, אלא על אהבת חיי. הזדקקתי לעשר שניות להבין שהיא האחת של חיי, כמה ענווה במבטה, איזו תמימות ועם זאת, כמה עוצמה כשהיא הסתכלה אליי, בין רגע הבנתי שהיא ההשלמה לחוסר בחיי.

חוויתי אלפית שנייה של ייאוש אך מיד התעשתי בהחלטה נחושה ונסעתי אחריה. אני מתחתן איתה. ויהי מה!

איך שאמא שלי תתרגש! איך קוראים לה בכלל? מה השם של ההתגלמות האלוהית הזו, למלאך, לגברת הראשונה עלי אדמות שגרמה לי להאמין באהבה. אולי סתיו? רעות? חייב משהו שילך טוב עם- רז. מעניין אם היא גם רוצה להתחתן בחוף הים בשקיעה, אחרת אין סיכוי שנתחתן… טוב אולי כן. זהו! איזו הקרבה, כמה ויתור ונתינה יש בי. אני מוכן לחתונה!

בלי שהבחנתי כבר עליתי לכביש 6 דרום

רק שהיא לא גרה בבאר שבע או גרוע מכך- אילת, חשבתי לעצמי… בעצם אם הצלחנו להתגבר על מכשול החתונה אז נסתדר עם המרחק. וכך חלפו להם שעתיים, חלמתי שזו תעצור בצד שאוכל למסד את הקשר שלנו, השתגעתי מגעגוע. כך היה, אם ילדיי לעתיד פנתה לתחנת הדלק תוך בלימה רכה, איזו צניעות, כמה ריכוז בפניה אחת. והנה היא מתדלקת בגאון. כמה פלא. נותר לי לצאת מהרכב ולכבוש אותה! להפוך את הקשר לרשמי.

החלטתי שאעשה כל שביכולתי להציג את עצמי בדרך הרומנטית ביותר שאני מכיר אבל בפרץ רגשות עזים זה יצא… “אני עומד איתך מתחת לחופה, יודע שאת אהבת חיי ומי המטורף שהיה מאמין אם היינו מספרים לו איך הכרנו? אין אחד כזה גם אם אקדיש את שארית חיי לחיפוש האדם הזה…” המלאך ממול צחק אליי אך המשכתי – “אני לירן דרך אגב, איך קוראים לך? סתיו? רעות?” שאלתי בנימוס.

“רגע, פשוט…” היא החלה בהיסוס אופייני למלכה בפוטנציה…

“…אחרי המקרה ברמזור שאבא שלי דפק לך על השמשה האחורית של הרכב חשבתי שאתה רודף אחריי אז ברחתי ממך עד שנגמר לי הדלק” אמרה בחיוך, שמשום מה כבר לא נראה לי כל כך מושלם. וכך שוב איבדתי את אהבת חיי ואת העקרונות שלי. מעכשיו זו שתרצה אותי תתחתן איתי בחוף הים! טוב אולי לא חייב חוף.
זהו! איזו הקרבה, כמה ויתור ונתינה יש בי. אני מוכן לחתונה!

LIRANRAZ
נכתב על ידי
בין ציני לרציני, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר, חצוי בין אנוכיות לזולתנות, טפשי וחכם, שמח ועצוב. לירן, 28, ספורט, לימודים, עבודה ואהבה. זה הבנאדם, זה הסיפור, זה העולם, אלו החיים. אבל אם אהיה כמו כולם מי יהיה כמוני?
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .