יחסים

עניין של זמן

מילים על חלון

“לא דמיינתי לפני חודש שנהיה במקום הזה, וכרגע זה פחות מתאים לי”. התבאסתי על המילים ששמעתי, אבל שמחתי על הכנות. מהרגע הראשון אמרתי לו שכנות זה לפני הכל, שאני מעדיפה לשמוע את הדברים כמו שהם, גם אם לפעמים הם צורמים. אני יכולה להבין, המצב הנוכחי הוא לחלוטין לא האופטימלי- וגם לא קרוב לזה- להתחלה של קשרים, והאמת? גם לי לא קל להתנהל בשלט רחוק. ועדיין, גם אם הבנתי, בכל זאת היה לי קשה לשמוע שעכשיו זה לא.

אני יודעת שיש חשיבות לטיימינג.

אני גם יודעת שהטיימינג שלנו די מחורבן. אוקי, ממש מחורבן. וכן, אני יודעת שהטיימינג הוא הסיבה לנתק הספק-זמני-ספק-לא שנחת בינינו עכשיו. עד עכשיו הייתי בטוחה שגורם חיצוני מקל על התחושה שדברים נגמרים, מתפספסים או אפילו רק נקודתית נעצרים, אבל עכשיו, כשיש בתמונה גורם כזה, אני מבינה שזה לא באמת עוזר.

גרפיטי על קיר

צילום: אלבום פרטי

הטיימינג המחורבן גורם לי לתהות על מה היה קורה אם.

אם היינו מכירים בתקופה אחרת, אם המצב הנוכחי לא היה כזה. אם כשהחיים יחזרו למסלולם, גם אנחנו נחזור למסלול שהתחלנו אז, לפני שהמציאות קפאה. ואז הסרטים שבראש שלי מתחילים לרוץ. הם יפים הסרטים האלו, מאוד יפים. יש בהם פילטרים וגם רקע של שקיעה מטורפת. יש גם שיר רומנטי ברקע ושתי כוסות יין שנושקות ועושות ‘לחיים’. ואז כשאני מפסיקה לבהות באוויר הריקני אני כבר לא מרגישה טעם מתוק. מתחילה לחשוב שאולי זה כן בגללי, שאולי משהו בי גרם לו ללכת.

אני יודעת שהרעשים והקולות שעולים בי הם הביטוי של חוסר הביטחון שמגיע לביקור, אז אני מנסה להכניס לפעולה קצת הגיון ולהגיד לעצמי שאני בסדר. שאני ממש בסדר. שהחששות והפקפוק העצמי שעולים בי הם בעצם הרגש שלי, שמדבר ומנסה לתפוס פיקוד.

כן, קשה לי להתמודד עם העובדה שמישהו אומר לי שהוא הולך.

יותר נכון, קשה לי להתמודד עם העובדה שמישהו שגורם ללב שלי לחייך קצת אומר לי שהוא הולך. כשזה קורה, אני אוטומטית, ללא מחשבה, תוקפת את עצמי, אומרת לעצמי שאני לא מספיק טובה. לא מספיק יפה. לא מספיק שווה את זה. לא מספיק, ולא משנה מה. אז אני מנסה להסתכל על המציאות דרך העיניים ולא דרך הלב, ולראות שזה לא מתאים עכשיו כי תאכלס, זה קשה. קשה לא להיפגש, קשה לא להרגיש ולגעת. אז כן, עכשיו זה לא מתאים.

גרפיטי על קיר

צילום: אלבום פרטי

עכשיו, גם אם אני לא ממש יודעת לעשות את זה, אני יודעת שאני צריכה לשחרר. מהמחשבות. מהביקורת העצמית. מהסרטים שרצים בראש. להבין שלמרות הרצון שיהיה אחרת למציאות יש רצון ותכניות משלה, ולנסות לסלוח לה על הטיימינג המחורבן שהיא הנחיתה. לנסות לקבל את זה שדברים יכולים להתמסמס, ושזה לא בהכרח קשור אליי. לדעת שאולי נמשיך בסוף כל זה, ושאולי גם לא.

להתבאס, אפילו להתבאס מאוד מהתחושה שאולי משהו טוב הולך לאיבוד פה, אבל באיזשהו מקום גם לשמוח.
לשמוח מזה שאני מתבאסת, כי זה אומר שקורה, או קרה כאן, משהו טוב.

דנה
נכתב על ידי
אני דנה, בת 27 מתל אביב. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובדת עכשיו במכון לפסיכותרפיה. מתה על כלבים. ועל כושר. ועל אבוקדו.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .