יחסים

חתיכת כלבה

חתיכת כלבה
קרדיט: אלבום פרטי

איך אפשר להסביר את החמלה והאהבה האין סופית שלנו לכלבים והתסכול והכעס הבלתי נגמר שלנו כלפי בני ובנות המין השני?! אתם תקראו לזה טינדר, אני אקרא לזה יום לאימוץ כלבים וברקע של שני המרחבים הללו יהיה שלט ענק ושיווקי שעליו כתוב S.O.S

לפני שמונה חודשים איבדתי את פנינה, קשישה בת 14 עם בלונד טבעי, הכלבה האהובה שאיתה חייתי 11 שנים נהדרות.

את פנינה הכרתי בעודי עובדת כאסיסטנטית במרפאה וטרינרית במבשרת ציון. גרתי במושב, הייתי סטודנטית לתואר שני והמרפאה הכניסה את הכמה שקלים שהייתי צריכה לחודש שכללו גם את אהבת חיי- פנינה. אתם מבינים, פנינה הייתה הכלבה היפה הזאת שאיזה מושבניק החליט להזניח וכל פעם כשהייתי יוצאת לסיבוב ריצה בין ההרים פנינה הייתה מתרוממת מהאספלט ומצטרפת אליי.
יום אחד הלכתי למושבניק הזה, דפקתי לו בדלת ואמרתי:” אהלן, שומע?! אתה מזניח את הכלבה שלך ובעולם שלי זה פשע. אני עובדת במרפאה וטרינרית ובטוחה שאמצא בקלות בית אוהב שישמח לאמץ אותה ולטפל בה כמו שמגיע לה”. ההוא נתן בי מבט. “מי שלג?! הילדים שלי מתים על שלג ואני אחשוב על זה אבל בינתיים, לא תודה”. אז מה נראה לכם קרה?! ברור. יום למחרת הוא השאיר לי פתק על השמשה של הרכב- אפשר לקחת את שלג לאימוץ וצרף מס’ טלפון.

למה שבית אוהב יאמץ אותה?! למה לא אני ?!

שאלה מעולה. גדלתי עם כלבים. תמיד מאוד אהבתי חיות. בזוגיות המשמעותית הראשונה שלי עשינו את האירוע המרגש  והמטומטם הזה- החלטנו לאמץ כלב. לא עבור כולם הוא מטומטם אבל עבור הזוגיות המקרטעת שלנו היה ברור שלאמץ כלב יהיה פלסטר, חמור מזה, זוגיות שבורה זוכה לגיבוס רציני.

קמנו בשבת בבוקר, נסענו להרצליה ל”יום אימוץ” של S.O.S שוטטנו לנו קצת עד שהוא הרים גורה מפוספסת, טיגרסית קטנה ואמר לי “זאת. אני רוצה אותה”. לי כמובן לא היה אכפת. כל יצור על ארבע מדליק אותי ועכשיו סתם נתקעתם על תמונה אירוטית כי אתם שובבים. זה בסדר, גם אני, אבל האמת היא שהייתי מתאהבת גם בכל כלב על שלוש רגליים, גם כרות זנב, או כל איבר אחר אז… קבלו תיקון – בכל יצור חי שאינו בן אנוש. סויה גדלה להיות פרא של כלבה ואי אפשר להאשים אותה. כלבת אמסטף בדירת שלושה חדרים עם שני אנשים עסוקים ומנוכרים מאוד. החוויה הייתה קשה. לא הצלחנו להשתלט על התסכול והתוקפנות שלה…
על הדרך נפרדנו ועל הדרך יצאתי מהדירה ועל הדרך לקחתי איתי את סויה כי כאב לי לתת אותה לאדם זר ועל הדרך היא ממש סבלה ועל הדרך גם אני ממש סבלתי עד שבסוף נשברתי או מה שנקרא הדרך נגמרה והגעתי ליעד. בחרתי לתת אותה לחבר שגר בצפון ומגדל דובדבנים, ידעתי שיהיה לה טוב וכך היה.
תחושת האשמה והאכזבה שלי מעצמי הולכים איתי עד היום. סויה היא הפצע שלי. הכוויה הראשונה לכך שאין לי יכולת או מוכנות לטפל ולתת לכלבה את מה שהיא צריכה, עובדה.
בחזרה לפנינה, כשראיתי את הפתק מהשכן על האוטו בחיי שלא עברה לי בראש המחשבה- רגע… למה שלא אאמץ אותה בעצמי ?! נאטמתי. ההזדמנות לאהוב שוב הופיעה  ואני בכלל לא ראיתי אותה אז לקחתי את “שלג” ונסענו למרפאה. טלי הוטרינרית ואני חפפנו אותה, שלפנו ממנה מיליון קרציות ומכלבה שחורה וסירחונית היא הפכה לשאפה בלונדינית כיאה לפנינה.
פנינה הייתה יושבת איתי במרפאה, נשמה טובה. פשוט כלבה רגועה, היא לא רבה עם אף כלב או חתול שנכנס. יושבת עם החיוך הדבילי שלה ומבסוטה מהמזגן והשעשוע. עברו ימים, שבועות, חודשים ופנינה נהייתה טרמפיסטית הקבועה שלי ממושב גבעת יערים למרפאה . אף אחד לא שקל לאמץ אותה כי אני מעולם לא שמתי אותה לאימוץ. הייתי פשוט צריכה להתרגל ליצור חדש בסביבה לפני שאני מתמסרת ומוכנה להכניס אותה ללב שלי ולהתחייב. מישהו מכם או מישהי מכן כבר מזהה את הנרטיב?! כי מכאן ההקשר מאוד ברור. תזרמו….

פרידה טובה תוביל לשחרור ואהבה חדשה

זה כבר הרגיש הסוף. שתינו ידענו שלא נשאר הרבה. הטיולים כבר לא היו אותם טיולים, היא הייתה מתעייפת מהר. הרעב שלה לחיים החל לדעוך תרתי משמע אבל פנינה כמו פנינה חיה יותר עבורי מאשר עבורה. היא באה לעולם להראות לי שלב יכול לאהוב שוב, שאפשר לתקן וששווה להאמין שגם אם חרבנת את האימוץ הקודם שלך הדבר הנכון יגיע ואת לרגע לא תחושי לא טובה מספיק או מיוסרת כי הצד השני יקבל אותך כפי שאת וכזו הייתה פנינה, מקבלת ומכילה.
כשהיא החלה לאבד שליטה על הסוגרים הייתי מחבקת אותה ואומרת לה שזה בסדר שכשאין שליטה ואין כוונה אי אפשר אחרת ואני כאן לנקות ולקבל אותה כפי שהיא עם כל החרא שלה.
בחמישי בערב טלפנתי לטלי הוטרינרית שלימים הפכה לחברת נפש ואמרתי לה “טלי, הכדורים לא עוזרים. אני חושבת שזה הסוף ואני מפחדת ולא רוצה לתת לה זריקה”. אני כותבת כאן ומתמלאת דמעות כי בניגוד אליכם אני כבר יודעת את הסוף המרגש של הסיפור הזה. טלי ענתה לי “קרן, באמת שעשינו מה שיכולנו ואת לא רוצה שהיא תגיע לרגע שהיא באמת כבר סובלת, שחררי אותה”.
קבעתי עם טלי לשישי בבוקר. קמתי בבוקר ופנינה הייתה נמרצת במיוחד. חיונית, אוכלת, מקשקשת בזנב, כאילו הפכה להיות גורית שוב. הייתי בהלם וגם מאוד שמחתי לטלפן לטלי ולומר לה – MISSION ABORT הכלבה חזרה לעצמה, אני לא אגיע היום. וואלה?! כן. וואלה.
צהרי שישי לא איחרו להגיע ופנינה ואני יצאנו לטיול חביב מסביב לבלוק, הכל היה נפלא ואני חשבתי לעצמי שאיזה מזל שלא המתתי אותה, איזה מזל שלא קבלתי את ההחלטה הזאת שבוע שעבר כי לא הייתי זוכה לרגעים האלה של ההתאוששות או שמא היא רק שרה את שירת הברבור הכלבית האחרונה שלה.
נכנסות לדירה וטראח! פנינה מתמוטטת על הרצפה. לא סתם כתבתי טראח, ככה זה הרגיש. גולדנית מעורבת 30 ק”ג  פשוט משחררת את כל המסה שלה על הרצפה הקרה כמו שק קמח ענק שפוגש בטון וכל הקמח מתפזר לחלל.
ככה הרגשתי. הרגשתי שהנשמה שלה משתוקקת להתפזר לחלל. באופן חריג, הייתי פתאום שקטה. לא טלפנתי מהר לטלי. הבאתי את הפוך שלי, הרמתי והנחתי אותה עליו, כרבלתי צמוד וליטפתי אותה ברוגע. הפעם אני אהיה החזקה. אחרי חצי שעה של ליטופים אמרתי לה: “פנינה, אהבה שלי, זה בסדר. אני אוהבת אותך כל כך, תודה על כל מה שהבאת לי בחיים האלה, את יכולה להמשיך הלאה”. אמרתי והתכוונתי.
התכוונתי באמת. עם כל הכאב והאובדן, אהבתי אותה יותר ממה שאהבתי אותי ברגע הזה ופשוט רציתי שתשתחרר. היא נשמה ונשפה בכבדות וללא צליל או מכאוב, ברגע אחד הפסיקה לנשום לי בידיים.
דממה. מעולם לא ראיתי משהו חי הופך למת מבחירה. בכיתי נורא אבל זה היה בכי של שחרור. כמו שאומרים שאי אפשר לתאר אהבה לילד עד שאין אחד? אז אי אפשר לתאר את הקסם כשאת מתכוונת ומבקשת מיצור חי להשתחרר וזה קורה, זה נשמע לא יאומן אבל ככה זה היה.

כשזה ירגיש נכון, זה פשוט יקרה

במשך תקופה כל פעם שראיתי כלב שהזכיר לי את פנינה הייתי מתמלאת עצב על האובדן והזיכרונות. באופן חריג גם לא הייתי מתקרבת ללטף ואני הרי סאקרית של כלבים פרוותיים לבנבנים (לא בקטע גזעני, הם פשוט מזכירים לי אותה ואני מזכירה לכם שהיא בחרה אותי) שמרתי מרחק. נמנעתי, שמרתי על הלב. שמרתי על ביטוי הרגשות שלי, העדפתי להדחיק אבל בלילות הייתי בוכה כמו תינוקת רעבה ללא שד לנחמה, בוכה אל תוך הכרית ופורקת את כל הכאב, הגעגוע והעצב, זה היה משחרר ואפילו נהניתי להיזכר שזכיתי לאהוב.

אחרי ככה חמישה חודשים אנשים בסביבה שלי התחילו לרחרח: “מה איתך? איך את? את לא רוצה לאמץ איזה כלב חדש? את מתה על כלבים…” ולרוב הייתי עונה: “אני רוצה אבל זה עוד לא הזמן…” מתי יהיה הזמן הנכון?! כנראה כשאחליט או שאבין שזה לא מסוכן לחוות אהבה שוב על כלב או כלבה חדשים ואחרים. כשאפסיק להשוות אותה…

אלבום פרטי

עיצבתי את טינדר מחדש. אלבום פרטי

לאהוב או להיפגע?!

תראו אותי, מושכת אתכם פסקה אחר פסקה על הכלבות שלי סויה ופנינה ועכשיו תחליפו את השמות שלהן בשמות טל, ירדן, עדי, לירון, שחר (בכוונה יוניסקס, מה אני פרייארית?!) או כל בחור או בחורה שאהבתם ונפגעתם.
כשהתמסרתם והם כמו סויה בכלל לא התכוונו ויצרו לכם טראומה כזו שבגללה וויתרתם על כל כך הרבה הזדמנויות לאהוב שוב וכשכבר הגיעה הזדמנות כבר כל כך לא סמכתם על עצמכם ונאטמתם, ששמתם אותה על אש קטנה בצד עד שתתרגלו לאפשרות שזה יכול לקרות איתה אבל היא כבר איבדה סבלנות וקרא לכם מניאקים ונכים רגשית והמשיכה הלאה.
כשכבר הגיעה ה”פנינה” והחלטתם אחרי בחינה ארוכה שאי אפשר אחרת אבל כבר שכחתם איך זה נעים ומשחרר לשתף בפחדים והכאבים שלכם ולא נתתם צ’אנס אמיתי לשמוע את הצד השני אומר: “אני מבינה, גם לי זה קרה, גם אני מפחדת, אולי נעז לפחד ביחד….?”
אני הראשונה לדעת שככה זה נראה כשמתחיל להיות מפחיד כי ככה גם אני ואני כל כך רוצה אחרת, כל כך כמהה להגיע לרגע הזה שאני בוחרת לא לפחד מעצמי יותר, לא להתבייש במי שאני או מה שעשיתי או הבחירות העלובות שלי בעבר שהאמת, אין להן שום קשר למי שאני היום אז למה לעזאזל אני סוחבת את הסיפורים האלה איתי?! והזמן עובר… ואני נאטמת יותר… ומתרגלת ללבד… וממציאה לעצמי שזה יותר נוח ככה, שאני רוצה אבל לא נראה לי שאני יודעת איך. איזה בולשיט בתחת. אני פשוט פחדנית בעולם שמלא במראות הפחד.

לאהוב אסיר בכלא הטינדר כאילו יש לו פרווה 

יש רגעים של ייאוש במציאת זוגיות ואהבה בכלא הטינדר אבל אולי אם נצליח להסתכל על הדברים אחרת משהו ישתנה אני באמת לא חושבת שהפורמט בעייתי זאת הגישה שלנו כלפי האסירים והאסירות שבתוכו שדפוקה.
זה כל כך כן וגם כל כך לא אותו דבר כמו לבחור כלבים מ”כלוב הראווה” ביום אימוץ. הניסיון מראה שהיכולת של כלב לפגוע בנו נמוכה אל מול היכולת של האדם ולאור הסיפורי כלבות שלי ומערכות היחסים שהיו לי אני דווקא מזהה שזה לא קשור למה נמצא מולי אלא בגישה וביכולת שלי להיות אמיצה, פגיעה, אוהבת מכילה ורכה כלפי האדם כאילו שהוא היה כלב ולהתמסר ללא פחד.
אף כלב לא יקום ויעזוב אותך על טעות ששכחת לשים לו קערת אוכל בשעה שהוא ציפה לה כי נתקעת בפקק, לא יקרה. הוא עדיין יקשקש בזנב ויאהב אותך כשתכנסי.
כשהוא יעשה מניפולציית צומי וישתין לך על השטיח בסלון כי חזרת מאוחר  את אולי תתבאסי אבל לא תפרדי ממנו,
כשהוא ירצה ליטוף ויהיה קרציה את עלולה להעיף אותו הצידה מתישהו בקטע של “טוב נו חלאס!!!” אבל רגע אחרי תקראי לו שוב לספה ובטח ובטח לא תחשבי או תגידי לו שהוא נידי ופתטי.
אתה תדאג לה כמו שלא דאגת כשהיא לא הרגישה טוב ותשקיע כסף בבית החולים וטרינרי שלא חשבת שיש לך וכשתחזרו הביתה, אתה תפנק אותה ותוודא שהיא בלעה את התרופות שלה.

את תתחרפני כשהמשחק שלו זה לסחוב גרב מהסל כביסה לסלון ולנשנש אותה אבל זה גם ימיס אותך ומתישהו במקום לנזוף בו או להסתובב בייאוש ומרר של “ככה הוא…” את פשוט תקבלי את זה שככה הוא וזה עושה לו טוב אז יאלללה… שישאיר גרביים בסלון, גם הרצל הכלב וגם הבן זוג הזה שלך שאת כל כך מפחד לאמץ.

קרן אדלר
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .