הריון

כך תגרמי לגבר שלך להיות מעורב יותר בהריון

הריון

להיות בהריון זה מפחיד. הגוף שלך משתנה ללא היכר, את פחות שולטת במצבי הרוח שלך ולכן לא תמיד מתנהגת כמו עצמך. את עוברת מבדיקת דם לאולטרסאונד, מג’נגלת את כל התורים לכל הרופאים. והלידה – כמה לא נודע מצפה לך? איך יהיה לך בלידה, יכאב, יהיה ארוך? ומה התפקיד של בן הזוג? האם באמת התפקיד שלו נגמר אחרי כמה דקות של הנאה או שהוא איתך יד ביד בתהליך הארוך שנקרא הריון?

כמובן שהגבר שלך רואה את כל מה שאת עוברת. הוא רואה את הגוף שלך משתנה, הוא בהחלט חווה את מצבי הרוח שלך, הוא מלווה אותך לכל התורים והבדיקות (כמעט). אבל ההיריון עבור הגבר נותר לרוב כמשהו אבסטרקטי. הוא יודע שהוא עומד להיות אבא, הוא מבין שיש לך תינוק בתוך הגוף, אבל זה עדיין לא אמיתי. להבדיל ממך, שמרגישה בעיטות כל הלילה, בשבילו זה עדיין רק רעיון. לכן הרבה גברים חווים ניתוק מהחוויה, והנשים לפעמים מרגישות שהן בעצם לבד בכל הסיפור.

אחרי הלידה, יש מציאות חדשה. הפכתם משניים לשלושה (או יותר) ופתאום  צריך למצוא את האיזון שלכם במצב החדש הזה. לך כאמא יש הורמונים שעוזרים לך להתחבר (על חיבור לתינוק אולי בפוסט אחר כי זה לא בהכרח אוטומטי ומידי), אבל מה עם האבא? מה עוזר לו להיות מעורב ולהבין שאת צריכה זמן להחלים, או להבין שאת כל כולך עכשיו מגויסת לתינוק ופחות זמינה בשבילו? יש גם דבר  דיכאון אחרי לידה לגברים, וזה הרבה פחות מדובר או מוכר. מצבים שבהם האב מתוסכל מאוד, לא מתחבר לתינוק בכלל, קשה לו ממש עם השינוי בחיים.

בדיוק סיימתי אתמול פגישה עם זוג לפני לידה, בו האב נמצא בחרדה ולחץ לקראת הלידה. האישה מצידה, מרגישה שהוא לא מבין אותה בכלל, לא מבין כמה קשה לה ומה היא צריכה לעבור, לא עוזר לה ובאופן כללי לא עושה כלום. הוא לעומת זאת, מרגיש שהוא עושה שמיניות באוויר בשבילה אבל שום דבר לא מספיק לה. למה זה בעצם?

 

בדיקת הריון

התשובה בתורת האבולוציה?

לפני הרבה שנים למדתי באוניברסיטה קורס שנקרא האבולוציה של התקשורת הבין-אישית. לא אכנס עכשיו לכל הגישה והתיאוריות בקורס, אבל בשורה תחתונה חשוב להבין איך התפתחנו והשתנינו בהתאם לסביבה לאורך השנים, ואיך דפוסים פרה-היסטוריים עדיין משפיעים על ההתנהגות שלנו היום.

נזכרתי באותו קורס אבולוציה, וזה גרם לי לחשוב על פילות, לביאות או גורילות. פילות חיות בעדר ביחד, מגדלות את הפילונים לבד, ללא נוכחות פילים זכרים. אצל הלביאות המצב דומה, אמנם האריה נמצא שם בסביבה, אבל חוץ מלישון ולהרביע הוא לא עושה הרבה… הלביאות הן אלו שצדות, הן אלו שמטפלות בגורים ושומרות על הלהקה. אצל הגורילות יהיה לרוב זכר אלפא אחד, כמה זכרים צעירים שיעזבו כשיגיעו לבגרות ונקבות שמטפלות למעשה בגורים.

אז בעצם אצל הרבה מהיונקים, הזכרים לא ממש שותפים פעילים לתהליך גידול הצאצאים.

אז כשאת פילה או לביאה אולי מספיק זכר אחד שיהיה שם על כל הלהקה. אבל כשחושבים על זה, לאישה יש מסת שריר קטנה יחסית לגוף שלה. אין לה ניבים, קרניים, ציפורניים…איזו דרך יש לאישה להתגונן בטבע כנגד טורפים, ועוד כשהיא בהריון??

הפתרון האבולוציוני היה לגרום לנשים לחבור לגברים. לגרום לאב להיות נוכח בזמן ההיריון וגידול הילדים הקטנים. כך שלמעשה הגבר, תפקידו לשמור עליה בזמן שהיא מוגבלת בזמן ההיריון, הלידה והטיפול בתינוק.

אז איך זה עובד במאה ה-21?

אוקיי, בחזרה לזמנינו. נכון, הסכנות שמהן אנחנו צריכות להישמר הן פחות פיזיות וכאלו שדורשות כוח. אבל רגשית, ברמה של האבולוציה של התקשורת הבין-אישית – שום דבר לא השתנה. גם היום נשים בהריון זקוקות לפרטנר שלהן – שיגן, שישמור, שיהיה הגב שלהן בתקופה הרגישה הזו. זו גם הנטייה הטבעית של הגבר וברוב המקרים בן הזוג ירצה להיות שם בשביל בת הזוג שלו.

אבל מה קורה אם יש קצר בתקשורת? אם הגבר נמצא למשל תחת לחץ גדול, אולי חרדה לקראת הלידה ואולי אפילו דיכאון אחרי לידה? אחרי הכל גם לגבר יכולים להיות פחדים, לחצים, מתחים. לפעמים מרוב לחץ הם פשוט מתנתקים ולא יודעים איך לתקשר את הרגשות שלהם ואז את מרגישה שאת לגמרי לבד.

במצב כזה אין לו משאבים פנויים לתת לך ונוצר חוסר איזון בין הצרכים של בני הזוג. ובתקופה גועשת וסוערת כמו ההריון המצב יכול מהר להפוך לכדור שלג שקשה לעצור אותו ולהגיע לריבים, לקשיים בזוגיות ולריחוק.

תקשורת, תקשורת, תקשורת

את יכולה למצוא את עצמך בוכה בכי בלתי נשלט. את יכולה למצוא את עצמך מרגישה קושי מול משימות שלפני ההיריון והלידה היית צולחת בלי בעיה. אולי את מרגישה שהכל נופל עלייך ואת פשוט לא מוצאת מנוחה. אף אחד לא יכול לנחש איך את מרגישה, כמה קשה לך, כמה את עייפה. אז אם את מרגישה שאת צריכה יותר, תגידי לו. תסבירי לו מה יעזור לך עכשיו.

ואתה, אולי אתה מרגיש שאתה פוחד, אולי שכל מה שאתה עושה לא מספיק טוב לה, שאתה בעצמך לא יודע איך להתמודד עם מה שקורה – תגיד לה. תסביר לה איך אתה מרגיש. רק ביחד תפתרו את זה.

כשאנחנו נמצאים במקום רגשי קשה, זה לא פשוט לראות את הצד השני. לכן להראות אחד לשנייה איפה הקושי יעזור לכם לגייס אמפטיה אחד לשנייה. אני ממליצה לכם לא רק לדבר בצורה כללית, או ממש לתאר את המצב ולדמיין אותו. למשל, “מה יהיה כשאהיה בחודש תשיעי ויהיה לי קשה פיסית? איך תוכל לעזור לי?” או “כמה ואיך אתה רוצה להיות מעורב בלידה עצמה?” או להגיד “מה אם אני לא אוהב את התינוק בהתחלה?” לשתף פחדים, לשתף חוסר ביטחון ולמצוא את העוגן אחד בשנייה. אם רואים שיש מבוי סתום זה הזמן להיעזר באשת מקצוע שיכולה לכוון אתכם בהתאם.

תבנו את העדר שלכם

נכון, המבנה החברתי שלנו היום מבוסס על מערך זוגי ולא על תמיכה קולקטיבית, אבל מי אמר שאי אפשר להיעזר בסביבה תומכת? אפשר ואפילו רצוי, וזה תורם המון לחוסן הנפשי של זוג צעיר שהופכים ביום אחד להורים. מצאו את המעגל שיהיה שם לתת לכם כוח, ביטחון, אומץ ומקום לשחרר קיטור. זה יכול להיות מעגל אימהות ואבות (ביחד או בנפרד), זה יכול להיות קבוצות וירטואליות (פייסבוק, ווטסאפ) וזה יכול להיות במסגרת טיפולית עם אשת מקצוע. העיקר לזכור שצריך שבט כדי לגדל תינוק, וזה שאנחנו חיים בעולם מודרני לא אומר שצריך לזנוח את השורשים.

שרה גרשון
נכתב על ידי
אישה, אמא, נפש חופשייה. מאמנת הוליסטית לנשים בכל מעגלי החיים. כותבת על חוויות נשיות סביב מיניות, הריון ולידה.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .