יחסים

הכלה – סיפור קצר

PIXABAY

זה רק עוד ערב יום חמישי. לא צריך להתרגש, חשבתי לעצמי, תכף הכל יגמר.

בהיתי בשמיים שהחלו להתכסות בשמיכת עננים עבה, ושקעתי בפנטזיה על מקום אחר. אמא של שחר דחפה אותי קלות בכתפי, וכך יצאתי מהחלום שבהקיץ וראיתי שהאורחים מתחילים להגיע. חייכתי מיד בנימוס, הושטתי יד ללחיצה, לחי לנישוק, הרעפתי תודות על אנשים שאיני מכירה. רובם היו מהמשפחה של שחר, המשפחה שלי מונה מספר קטן יחסית של אנשים.

כולם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. ללא בושה. לא ניסו אפילו להסתיר – כאילו הייתי איזה מיצג במוזיאון, ומן המתבקש שיבהו בי בביקורתיות. מבטיהם נזרקו בגסות אל שמלתי. אני יודעת מה עובר להם בראש, חשבתי, אך אף אחד לא העז להגיד זאת במפורש. אחר-כך המשיכו לדרכם אל תוך האולם והריכולים התחילו, בטוחים שאני כבר לא שומעת מה הם אומרים. או שאולי בעצם לא היה להם אכפת אם אני אשמע.

התחשק לי לצרוח, כן השמלה אפורה! אז מה? אך המשכתי לעמוד מחויכת. כמו ילדה טובה. אשה טובה. אפשר היה לצפות משחר שיוריד להם איזו אחת. בכל זאת, גבר נדרש להגן על האשה שלו, ועוד רגע באמת אחשב לכזו. אמא שלו, הוד נבזיותה, היא שתפרה לי את השמלה. “אל תלכי למדוד שמלות בכלל! אני רוצה להפתיע אותך”. סמכתי עליה ברוב טיפשותי. תמימותי. פינטזתי, קיוויתי שזהו סימן לכך שהיא סוף סוף החליטה לקבל אותי. אבל אז הגיע בוקר יום החתונה והיא הראתה לי את השמלה האפורה. הייתי צריכה לנחש שזה מה שהיא מתכננת לי.
לעצמה היא תפרה שמלה לבנה ארוכה ויפה.

בקרוב ירד גשם, חשבתי לי.
הוא ישטוף את פני, את התסרוקת המגוחכת הזאת ואת שמלתי המזוויעה.

ייחלתי לרגע הזה. כאילו שזה היה עוזר בכלל.
שני חברים של שחר הגיעו ולקחו אותו איתם לשתות. הוא פשוט הלך לו והשאיר אותי לבד עם ההורים. אבא ואמא מצד אחד, ואמא שלו מצד שני – היא עמדה חצי מילימטר ממני ולא הסירה עיניה מעליי. ההורים שלי לא ידעו מכלום. כך היה כל חיי, הם לא היו מסוגלים להכיל, ואני קיבלתי זאת בהבנה.

הבטתי בפניה של אמא של שחר כמנסה להרגיע אותה, כאילו זה מתפקידי. היא כל כך מוטרדת – בנה בכורה, הגברי והאצילי, עומד לעזוב את הקן האמהי המגונן, וללכת לאשה אחרת. ועוד איזו אשה?
כשהגעתי אליו הביתה בפעם הראשונה להכיר את ההורים, אמו דפקה בי מבטים נוקבים. היא לחשה לו – “דווקא מישהי חסרת השכלה אתה מביא לי?” אבל זו הייתה לחישה מהסוג שרוצים שתשמע. ואני שמעתי.

“אולי תמצא מישהי יפה יותר לפחות?” היא שאלה אותו באמצע הארוחה. מולי, מול כולם. לא ידעתי איך להגיב לדבר כזה. התבוננתי בו בשאלה, אך הוא רק צחקק והמשיך לאכול. לא העליתי זאת שוב בפניו מאז. שנתיים לאחר מכן הוא הציע לי, ועד ערב החתונה עצמו היא שאלה אותו אם הוא בטוח שזה מה שהוא רוצה.

לפני שהתחלנו בטקס החופה, הספקתי להיבלע בין האורחים בעמדות המתאבנים. זה החלק שאני הכי אוהבת בחתונות, אולי בעצם החלק היחיד. לפעמים אני מתלוצצת ומרשה לעצמי לחשוב שחתונה מושלמת צריכה להיות מתאבנים והביתה.
לא הייתי מסוגלת לאכול כלום, אז את הזמן שנותר לי עד לתחילת החופה, העברתי בבר בהתנסות עם אחוזי אלכוהול שונים. אני לא רגילה לשתות, ואדי האלכוהול הציפו את מוחי בכבדות. בארוחות המשפחתיות אצל שחר תמיד צחקו עלי שאני לא שותה מהיין. אני אירדם על השולחן אם אשתה, הייתי מסבירה, ואמו הייתה מסננת שלא ירגישו בהבדל.

קול רדיופוני בקע מהרמקולים, והכריז שהחופה עומדת להתחיל.

הבר ודוכני המתאבנים עצרו את שירותם כדי שהאורחים יטרחו לבוא, ואני ביקשתי מהברמן עוד מנת וויסקי לפני שאלך לעולמי. כלומר, לדרכי. המבואה אל החופה עוצבה בטוב טעם, עם זרים של פרחים אדומים ולבנים בתוך סלים משני צידי הדרך. זה באמת נראה מרגש. מהחופה עצמה נמשכה כילה עד לאמצע הביאה, כמו מערה מסתורית אליה אנו שמים פעמנו
בחוסר ידיעה מה עתיד לבוא – אל תוך החשיכה שבחיים יחד צעדנו, בעוד הקהל מריע ומעודד את השיגעון, הטירוף.

שחר חייך מאוזן לאוזן, הוא כל כך מאושר. ניסיתי להיזכר מתי באמת אהבנו. הזוגיות התחילה בפרץ של התאהבות שאט אט נעלמה, והמשיכה מכוח ההרגל. ככל שהכרתי אותו ואת משפחתו, כך גם הבנתי עד כמה שאנו שונים. עולמות שונים. אנשים שונים. לא ראיתי כבר שום דבר משותף, שום גשר המחבר בינינו. אבל לוקח זמן להתעורר, ואז זה כבר נהיה מאוחר מדי.

על החופה חיכו לנו ההורים והאחים, כבוד הרב ונושא הכלים שלו. נושא הכלים של הרב הוא כמו הבחור שנושא את
אלות הגולף לשחקנים העצלנים שלא מוכנים לסחוב את התיק בעצמם, רק שהוא חובש כיפה ויודע רק יידיש.
גופי היה כל כך כבד מהשתייה בבר, הכל הסתחרר. ניסיתי להישיר מבט לכל מי שעמד על החופה, וליד אמו של שחר ראיתי כיסא ועליו כד האפר של אביו. אהבתי את אבא שלו. הוא היחיד במשפחה שלו שקיבל אותי. יותר משחר אפילו. אני חושבת שהוא בעצמו התחרט על הנישואים עם אשתו. הוא רמז לי כמה פעמים בעודו שוכב על מיטת החולי שלו, שאני לא חייבת להמשיך עם הזוגיות עם בנו אם היא לא טובה לי.

אנחנו לא יודעים מה מצפה לנו בעולם הבא, אם בכלל, כך הוא אמר, ולכן חייבים לחיות כאן בצורה שהכי טובה לנו. אבל אני עוד הייתי אטומה. ניסיתי להוכיח לאמא שלו, שאני לא סתם ילדת רחוב כפי שהיא רואה אותי. כל כך דאגתי לרצות אותה, ומצד שני גם רציתי לקחת ממנה את בנה כדי לעשות לה דווקא.

אנחנו כל כך עסוקים בראש של אחרים, שלפעמים אנחנו שוכחים לחיות בשביל עצמנו.

נושא הכלים הגיש לרב את המיקרופון, ומהרמקולים בקעו נשימותיו וחרחוריו הקדושים. הרב הביט בנו, והחל בהכנות לטקס. הוא קרא בשמותינו, ואני כבר הייתי כל כך מסוחררת שלא זכרתי אם אני אמורה לעשות משהו. חייכתי. זה תמיד עובד. הרב החל לזמר פיוטים אל המיקרופון בדיקציה רבנית שרק את חלקה אפשר היה להבין. בעיקר כששיכורים – “שיכורים מהתחת” אם יורשה לי לומר. הכל היה כל כך מטושטש, הוא היה נראה לי כמו תמונה מסתובבת של עצמו,
מעין אפקט מצלמה ישן מסרטי בר- מצווה בשנות ה-80.

עיניי נעצמו מעייפות. ראיתי ים. חוף לבן. התהלכתי יחפה על החול הרך. קרן שמש הציפה אותי באור. שפשפתי את עיני, וניסיתי להתעורר מהשכרות המתישה הזאת שאפפה אותי, אבל על חוף הים הוגש לי קוקטייל צונן, טעים ומתוק. לפתע הייתי שם בשמלה האפורה הזאת. הקוקטייל נשפך עליה, והכתים אותה. התעוררתי במקומי, וראיתי שנשפך לי יין קידושין על השמלה – שחר היה נרגש כל כך שרעדו ידיו. הוא השקה אותי כפי שציווה כבוד הרב, כי אשה הרי לא יכולה לשתות בעצמה. ובעוד הוא ניסה לכוון אל שפתיי, הוא שפך על שמלתי עוד מהיין. נראיתי  כמו שקיעה מדממת בחורף אפלולי.
עמדתי שם בחיוך מאולץ, רק שלא להביך את עצמי, או את משפחתי. יין חדר לגרוני, לבטני, ואדי היין מיהרו להגיע אל ראשי.

הכל כל כך כבד ומסוחרר, ולפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, שחר כבר החל במכירת נשמתו לירושלים. הטבעת כבר הייתה על אצבעי, אני מקודשת. אך מבפנים הרגשתי נורא, ממש לא קדושה. הבטתי שוב בקהל, בכל מי שהגיע לכבודנו, לחלוק את שמחתנו. עוזר הכלים של הרב הכין לשחר את הכוס המיועדת לשבירה – עוד קצת סמליות על אהבתו לכל דבר אחר מלבד האשה שהרגע הוא נושא לו. הבטתי בו, הוא היה עם חיוך של מלך. פתאום הוא היה נראה לי כל כך מכוער. היופי של ההתאהבות הראשונית נעלם כלעומת שבא.

אני יכולה לעצור את זה כאן ועכשיו.
חיים שלמים של סבל עם בן אדם שאני כבר לא מרגישה אליו כלום.

האם זה יהיה נורא? האורחים בוודאי יתלוננו על הזמן שבזבזו, והדרך הארוכה שעברו – חתונות תמיד נעשות במקומות הכי רחוקים מכל המוזמנים. כולם התלבשו יפה, התאפרו, לא אכלו צהריים – כדי להשאיר מקום לסטייק-סוליה הזה של חתונות.
ברור שהם יישארו למרות ביטול השמחה. ולו רק בשביל לאכול את ארוחת הקייטרינג, כדי שיוכלו להתלונן עליה במשך השבוע. את הצ’קים הם ייקחו כמובן חזרה, אבל האוכל זה הדבר שמעסיק את האורחים מיום קבלת ההזמנה.

אמו של שחר תשמח, היא לא תנסה אפילו להסתיר זאת, שתינו יודעות שהיא הייתה מעדיפה לראות אותי על הגרדום מאשר נשואה לבנה הנערץ. בנה בכורה, מכוער כל כך. שטחי, ריקני. אני לא מסוגלת להמשיך, חשבתי. אבל ההורים שלי יפגעו כל כך. מה הם יגידו למשפחה. זאת בושה! עדיף לבלוע. אז ניקח את הכסף, ואני אחייך אליו במשך ליל הכלולות, וירח הדבש שלנו. ואעמיד פנים לעוד שנה, שנתיים. אולי אפילו אצליח להתרגל לרעיון של לחיות ללא אהבה. הבאתי את זה על עצמי. הניסיון להוכיח לאמא שלו שהיא טועה, לקח אותי כל כך רחוק. אני כל כך מתביישת בעצמי. אבל על חטא משלמים.
לאף-אחד כאן לא מגיע לחוות ביטול שמחה שכזה, כי אני הייתי ילדה שרק ניסתה להוכיח משהו שהיא לא.
אני אבלע. תמשיכו תמשיכו, אמרתי בלב. הכל טוב.

הכוס כבר מוכנה, ושחר התקרב אליה – אמד את כוחה. חישב זוויות, התרכז. מבטו היה כה ממוקד שמא יחמיץ,
והשפלה גדולה תלווה אותו לחודשים הקרובים, וחבריו לא יפסיקו ללעוג לו. הכל פתאום נראה לי כמו בהילוך איטי. כל משקל גופו נשען על רגלו השמאלית, ואילו הימנית עלתה אל על בכיפוף חד.

לבני-אדם יש נטייה להתעורר על החיים שלהם רק בדקה ה-90.

ברגע אחד, כאילו התעוררתי מהתרדמת הנצחית שליוותה אותי במשך כל חיי, הניסיון שלי להוכיח לאחרים ולרצות את כולם, הילדה הטובה שהייתי, החיוך על פניי, הכל כמו נשבר לרסיסים במקום הכוס הזאת. אם רק הייתי כאן עם נעלי הספורט שלי, ולא הייתי שפוכה מאלכוהול, עוד הייתי יכולה לכוון, אבל בנעלי העקב הכל כך לא נוחות האלו, נכנסתי לדמותו של שחקן כדורגל ולפני ששחר הספיק לקבוע את עובדת נישואינו, בעטתי בכוס הזאת לכל הרוחות.
הכוס פגעה בכד האפר של אביו, שהתנפץ לרסיסים, שהתפזרו על פנינו.

ראיתי שבר חד עף במהירות אל פניה של אמו וחותך לה את הלחי. לא הצלחתי לכבוש חיוך. ענן שלם של אפר אביו בא מיד אחר-כך והסתיר את כל המתרחש בחופה, כמו רימון עשן. אני חושבת ששמעתי את אביו המת מדבר אלי בעוד הוא מתפזר עלינו.
הוא מחא לי כפיים בעודו מריע לי – כל הכבוד ילדתי!
רגלו של שחר נחתה סוף סוף על מטרתה, אלא שרגלי ניצבה שם דורכת במקומה של הכוס. הוא ריסק לי את הקרסול.
פתחתי את פי בזעקת כאב כה חזקה, ואפר מילא את חלל פי.

כנראה שהתעלפתי במקום, כי מצאתי את עצמי מתעוררת שכובה על מיטה.

שחר ישב לידי, ליטף את ראשי וחייך אליי. הרגשתי שהמיטה רועדת, כאילו אנחנו לא על קרקע יציבה. שחר שאל אם אני מרגישה בסדר. “כן, תודה. קצת מבולבלת…” הוא קטע אותי בשמחה והכריז שאפשר להמשיך. להמשיך את מה?
המיטה פתאום קפצה ממקומה. מה זה?

לפתע הופיע הרב מול עיניי, וציין שיש להשלים את הטקס על מנת לחתום נישואין. מה? אני לא מבינה… “הכוס גברתי, שחר צריך לשבור את הכוס”. ממש פדנט הרב הזה. אבל אני כבר התחפרתי כל-כך עמוק בתוך הרצון לבטל הכל, שכוחי חזר אלי ברגע, וניסיתי לקום ולברוח. בחור בחליפה לבנה עם סמל של מד”א על חולצתו מיהר לעצור אותי והשכיב אותי חזרה.
“אנחנו לא יודעים איך משפיע כל האפר שנשמת, הישארי לשכב בבקשה”. אני בתוך אמבולנס! למה הרב איתי באמבולנס? “שחר, זה לא יכול לחכות? כבוד הרב אין כאן כיפת שמיים. אולי נדחה?” אבל הם כבר היו עמוק בתוך טראנס הטקס שלהם, והתחילו לחפש אחר כוס לשבירה.

סופת ברקים התחוללה בחוץ, והאמבולנס נסע במהירות מטלטלת.

שחר, שחיפש אחר כוס לשבירה, איבד שיווי משקל כנגד המהמורות שבדרך ונזרק על הרב, והשניים נפלו שכובים האחד על השני. הם קמו באופן מיידי, פן יחלקו ביניהם רגע אינטימי ארוך מדי. הנהג צעק פתאום שאפשר להשתמש בכוסות של מתן שתן שהיו על אחד המדפים. הרב הסכים, שחר יוכל למעוך כוס כזאת ולחתום את הטקס. פרמדיק נוסף הופיע והביא איתו כוס מהמדף. שחר ציין בפניו שיש בזה פיפי, ואני מיהרתי להביט בכוס בלחץ שהלך וגבר. הפרמדיק חיפש אחת אחרת, ומצא עוד עשר כוסות, אך כולן היו מלאות בפיפי. הנהג אמר שהוא היה חייב להתפנות ולא היה לו איפה, אז הוא מילא כוסות.
“למה לא בטבע, כמו כל גבר נורמלי?” שאל אותו אחד הפרמדיקים. הנהג הסביר שהוא מתבייש להשתין ככה בפומבי.

שחר החל לכסוס ציפורניים בעוד הוא חושב מה לעשות. ממש דוחה. גברים לפעמים מגדירים מחדש את הנימוס ההיגייני.
הם כולם פתאום עמדו מעלי וחשבו, כססו ציפורניים מעל פני, ונראו כמו חבורת קופים. “אפשר לפחות לחכות עד שנגיע לבית החולים ושם לקחת כוס נורמלית?” אנסמבל הגברים הביט בי, וביטל את דבריי כאילו שאני הטיפשה כאן.
לבסוף החליט הרב שיש להשתמש באחת מכוסות השתן. הוא הניח אותה על הרצפה, ושחר לא חיכה אפילו להשלים מחשבה, ונעמד מעל הכוס.

“שחר?” קראתי בעדינות. ואז תחנונים עלו בפי.

הוא הביט בי, מחויך, כאילו ציפה שאני אעלה שוב את החיוך התמים של מי שעומדת בחופה ללא כל דעה בוגרת משל עצמה; שלא יודעת איך לשתות לבד, שלא חשובה מספיק שיגידו גם עליה כמה מילים לפני שהיא נעשית האשה-של, שצריכה לדעת להכיל, לחייך, לבשל, לספוג, לאהוב ללא תנאים, לגדל את הילדים, לשתוק ולהראות יפה, לחייך באירועים משפחתיים, לכבד את אמו… איכס! “שחר, בבקשה”, אני מתחננת שוב.

חיי חולפים אל מול ראשי, כאילו חבורת הגברים שכאן דנה אותי למוות, ושחר הוא התליין. הוא שב והביט בכוס, השתן של הנהג זז מצד לצד בתוכה. ריכוז גבוה נראה על פניו של שחר. הרב החל לברך במלמולים שהיו אמורים להחזיר את קדושת הטקס, או סתם ליצור אוירה שכזאת. התחלתי להשתולל שוב במיטתי, ושני הפרמדיקים לא נתנו לי לקום. התפללתי בראשי שיקרה משהו שיעצור את הכל.

שחר הניף את רגלו בשנית…

שמלת כלה

קרדיט: PIXABAY – Daniel Moises Magulado

 

אורן גל
נכתב על ידי
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    שלומי

    16/09/2020 23:20

    כתיבה מעולה! כל כך כיף לקרוא

  2. galoran7

    17/09/2020 00:44

    תודה רבה ☺

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .