יחסים

המלחמה שבה ההגיון ניצח

פרידה
Garon Piceli - Pexels

אז נפרדנו, אחרי שנתיים של אהבה שלא נגמרת, הגיע הזמן לפרק את

החבילה. היה קשה, אני לא אשקר, נשברתי…

שבוע שלא הפסקתי לבכות, שבוע שלא הצלחתי להכניס שום דבר לפה, להחליק שום דבר בגרון. שבוע של קריסה נפשית טוטאלית. טוב, אולי קצת יותר. אבל אז, איכשהו הצלחתי, הצלחתי להחזיק את עצמי, להתעשת ולמצוא את הכוח, אלוהים יודע מאיפה… הצלחתי לקום לבד ולהמשיך הלאה.

קיבלתי את ההחלטה שלי ודבקתי בה, כל כך חזק שלא הסתכלתי ימינה ושמאלה, ועשיתי הכל, הכל כדי לשכוח ולהתקדם, וכן, אולי עשיתי כמה טעויות בדרך, אבל אני לא מצטערת.. הצלחתי, סוף סוף! ואז.. אחרי ניתוק של כמעט חודש הוא שולח הודעה, פתאום לראות את השם שלו על המסך, הודעה ממנו, אחרי כל כך הרבה זמן, אחרי שכבר החלטתי להמשיך הלאה ואחרי שכבר כמעט לגמרי הצלחתי.

“אני מצטער שנותק הקשר, אבל אני חייב לספר לך את האמת, אני לא יכול להסתיר את זה ממך יותר, אנחנו חייבים לדבר”. העיניים קוראות, הלב דופק כל כך חזק שעוד שנייה יוצא מהמקום, הבטן מתהפכת, והמוח מסרב להבין עדיין את הסיטואציה, פשוט לא מצליח. אז שאלתי, “איזו אמת?”. אני לא אספר לך את זה בטלפון הוא אמר, אז קבענו להיפגש.

שנייה לפני הפגישה הלב כבר מחסיר פעימה, ממש כמו בימים של פעם, שמה את אותו בושם ישן ומוכר, אותו בושם שהוא כל כך אוהב, לא יודעת למה אפילו, הרי המשכתי הלאה לא? יצאתי מהבית ופגשתי אותו, מחכה לי באוטו האדום כמו פעם שהיינו יוצאים, הדמעות חנקו, ועוד שנייה הציפו את העיניים, אבל הייתי חזקה, לא בכיתי, לא מולו. רציתי שידע שהמשכתי הלאה…

“אני רוצה לחזור” הוא אמר, “עשיתי טעות, את הדבר הכי יקר לי בעולם”.

ומה אני אמורה להגיד? אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, אבל הלב משתגע. אז נשמתי נשימה עמוקה, ונתתי לשכל לדבר. אנחנו לא הולכים לחזור, אני המשכתי הלאה, זה לא ילך בינינו יותר. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את הדמעות מציפות, שנינו בוכים על אהבה שלא תחזור יותר, על קשר שנהרס כל יום מחדש, וכבר אבדה האפשרות לתקן.

אחרי דקות ארוכות של בכי, נתתי לו נשיקה בלחי אמרתי לו שהכול יהיה בסדר ויצאתי מהאוטו. מאותו הרגע השכל והרגש קרועים בין אחד לשני, למי להקשיב? מה לעשות עכשיו? וכמו תמיד, אומרת לעצמי תהיי הגיונית. אז שוב, נותנת לשכל להשתלט, ומבינה שמפה אני ממשיכה הלאה בחיים שלי, ולא חוזרת אחורה. החלטה שיכולה להסתמן כטעות. וככה עשיתי, ואת האמת? די הצלחתי. עכשיו אני מאושרת, כמו שהרבה זמן לא הייתי.

ואז חודשיים וחצי אחרי הפרידה, מתחילות ההודעות ממנו, שיחות חוזרות, ורדיפות אחר אותה ילדה שכבר לא קיימת… אותה ילדה שהתבגרה, שעברה שינוי, שהבינה כל כך הרבה דברים על העולם והתפכחה. רדיפות לאותו קשר שנהרס ונגמר מזמן. ואני? אני כבר במקום כל כך אחר, כל כך מאושר וטוב. מצאתי את האושר שלי, והוא? הוא עדיין תקוע בעבר, מסרב להבין ולהמשיך הלאה.

וקשה, כל כך קשה לי, אני לא אשקר.

הפצע שלו כל כך גדול, ואני גרמתי לו, אני היחידה שיכולה לרפא אותו, אבל אני לא יכולה לעשות כלום, או פשוט לא רוצה. והוא? הוא ממשיך לדמם, כל יום מחדש, לגדול יותר ויותר במקום להחלים. ומה ממני מצפים?. בשנייה זרקת שנתיים לפח הוא אמר. בשנייה?  אני??? שבמשך כל כך הרבה זמן נלחמתי בשביל קשר שהיה דפוק והרוס, ולמרות הכל עם כל הקשיים, הבכי, האכזבות, הריבים ומה לא בעצם, אחרי הכל לא וויתרתי, כי לא הייתי מוכנה לוותר, ורציתי לדעת שאני נתתי את המיליון אחוז שלי לפני שאני מרימה ידיים.. ואז הגיע הרגע שלי נמאס להילחם בשביל שנינו, אז הרשיתי לעצמי לוותר, ולמצוא מקום שיהיה לי בו הרבה יותר טוב, ואפילו הצלחתי.

עכשיו כשאתה הבנת דברים מאוחר מדי, ורוצה לתקן, אני נמצאת במקום אחר, הראש והלב כבר לא איתך יותר, הם המשיכו הלאה, שניהם. והם נמצאים במקום הרבה יותר טוב! וכל מה שנותר לי לאחל לך זה בהצלחה בהמשך, ותמיד תעריך, כדי שאף פעם לא תצטרך לאבד.

 

Jordi28
נכתב על ידי
ירדן פיינר, בת 23. אוהבת לכתוב, לשפוך את הלב לתוך הדף ולתת לאנשים הצצה קטנה לעולם שלי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .