יחסים

תסמונת ברית המועצות

סבתא ונכדה
אולי זה הבית שבו גדלתי. צילום שלי.

אני אעשה הכל כדי לא לקפוא במקום. קיפאון וחוסר תנועה מחוברים בין כל תאי גופי לפחד ולאימה של חוסר אונים. אעשה כל מה שבכוחותיי על מנת לדחוק הצידה את סרט האינדי עם חרא white balance הזה שהוא המציאות ובעיקר – את הרגש שאני חווה כעת.

אני אשחק את גופי ואמחק נפשי למען התנועה. הדברים חייבים לזוז, אני חייבת לזוז, אז מה שבסוף לא יצאה ממני בלרינה? אני אמצא את העבודה הכי מאתגרת בסוף העולם. אני אעמוד ואהיה המכל הכי גדול לכאב של כולם הרי שום דבר לא באמת חודר פנימה. ההצגה חייבת להימשך והספוטים תמיד בחשמל. תראו אותי נעה כאילו כלום לא קרה ולא קורה עדיין.

חולשה היא פריבילגיה, את שעת המנוחה מרוויחים במשמרות כפולות, לעולם לא תוחמים גבולות רגשיים כי רגשות זה סימן לפגיעות. רגש עוצר נשימה או מקפיא, לכן אינו רווחי או כדאי. אני למדתי את זה כל כך מוקדם שאין ביכולתי לעשות איפוס מערכות. אם אני בדיכאון או בחרדה סימן שקפאתי, עצרתי את המירוץ ונתתי לרגש יותר מדי מקום.

סטודיו לציור

לפעמים אני עוצרת להרגיש.

נעים מאוד, אני המתזזת.

מתזזת בין להיות ילד מבולבל שלגם אספרסו כפול קצר כי רצה לטעום מעולם המבוגרים לבין סטלין הרודן וקולות של אבא שלי בראש. אני בוכה רק בכמעט ועייפה רק כשלא מסתכלים. אני מבועתת משגרת המגיפה אבל צלחתי ראיון עבודה ואני מתחילה בקרוב לזוז שוב. אני רוצה חיבוק אבל מגיע לי אותו רק אחרי שאקרוס ואמצה את כוחותיי עד תום, וגם זה בערבון מוגבל לחלוטין.

האם זה הבית שבו גדלתי? מקום בו אין דבר חמור יותר מלעצור ולהרגיש, משום שהרגש מסוכן נורא וטומן בתוכו סיסמא לארכיון של טראומות? לפעמים אני קוראת לזה תסמונת ברית המועצות. משהו בחסך העצום הזה במענה הרגשי וההיכרות עם הנפש או לכל הפחות – בהכרה בה, משהו במנטליות ההישגית הזאת ברא מתזזים ומתזזות כמוני. מכונות הדחקה משומנות היטב עם משמעת עצמית גבוהה וללא ברקסים שנזרקו למים מסירת גומי באמצע האגם ובעטו את המים לצדדים בכל הכוח. זה חייב להיות קשה בשביל שזה יהיה בעל משמעות.

לפעמים אני שמחה שהתקלקלתי ושאני עושה תיקון להוריי שלא ניתנה להם ההזדמנות לדבר את הנפש ואת הכאב. זה לא היה על השולחן אף פעם, זה לא הונגש בשיח החברתי והתרבותי. עבורם פסיכיאטרים היו לקברנים ולא פחות, הכדורים – סמים והדיבורים לא יותר מבזבוז זמן יקר ובלימה חסרת משמעות.

אני אעשה הכל כדי לא לקפוא ולעצור במקום, אבל אני אקח את הכדורים שלי ואדבר עם המטפלת שלי על זה כי הילד שלגם אספרסו לומד עכשיו לשחות, הפעם עם מצופים.

ימקה
נכתב על ידי
ים קפלן, אוהבים קוראים לי ימקה. אומנית פלסטית ונטורופטית to be.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    אלכס

    01/04/2020 09:02

    חזק מאוד!

  2. lubov

    01/04/2020 22:49

    ימקה, זיקקת בדיוק מטורף את הוויתי הסובייטית לפחות.
    הזדהיתי מאוד!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .