ספורט

פוסט הריון או פוסט טראומה

טל אקוקה

מיקום: נס ציונה

שעה: 10:00

אני נכנסת בדלת הסטודיו. הסטודיו כולו מואר וצבוע בצבעים אופטימיים ושמחים. ורוד. סגול. צהוב. תכלת. כל כך הרבה צבעים ואיכשהו הכל מסתדר שם בצורה מאוד הרמונית.

“שלום! ברוכה הבאה!” פונה אלי בלונדינית קטנה עם עיניים ירוקות נוצצות וחיוך מסנוור. מסתבר שזו שלי – המאמנת. שמשתלבת בצורה יוצאת דופן באווירה והמראה של הסטודיו שלה.

איך הולך המשפט? – הראו לי את הסטודיו שלכם ואגלה לכם מי אתם? אז כזה.

סביבי יש עוד 4 מתאמנות. ספורטיביות להחריד למראה. חזיות ספורט בצבעים בוהקים, טייצים מקושקשים למיניהם ונעלי ספורט של אצני מרתון. כל אחת מהן יכולה להיות בקלות פרזנטורית של אדידס. או נייקי. או כל דבר שווה ושיקי אחר. (עדיין משתמשים במילה הזו? שיקי?)

והנה אני, עומדת ביניהן. חמושה בנעלי סניקרס בטענה שעברנו דירה לא מזמן (כי להגיד שאין לי מושג איפה נעלי הספורט – פשוט היה מביך מדי), חולצת טריקו שחורה. לא צמודה מדי מצד אחד, שלא תסגיר שום פיסת שומן לא קשורה או חתיכת עור מדלדלת. אבל גם לא רחבה מדי מצד שני, שלא תעלה בטעות בזמן תרגילים ותחשוף בטן פוסט הריון.

אז כן. אימון ראשון אחרי הריון ולידה זה לא פשוט.

“את? 5 חודשים אחרי לידה?!” שואלת שלי בפליאה “וואו, כל הכבוד! אני לגמרי לא נראיתי ככה חמישה חודשים אחרי!”

“כן? תודה.. למרות שנשארו לי עוד כמה קילו לחזור למשקל שלפני” אני מחייכת חצי חיוך ומתקשה לקבל את המחמאה, אז כמובן שיותר קל להגיד משהו שיצדיק את הגוף הנוכחי שלי ולהראות את המודעות (היותר מדי גבוהה) שלי לכך שאני לא מה שהייתי לפני.

אין יותר איך לדחות את הקץ. ניגשים לעניינים. האימון מתחיל.

ורק מחשבה טורדנית אחת מנקרת בראשי – אמן ולא יתפסו לי יותר מדי השרירים כדי שאוכל להרים את התינוק. אמן ולא יתפסו לי יותר מדי השרירים כדי שאוכל להרים את התינוק. אמן ולא יתפסו לי יותר מדי השרירים כדי שאוכל להרים את התינוק. ככה חולפות להן 40 דקות של אימון.

“קדימה בנות! רק עוד שני תרגילים! קטן עליכן!” צועקת לנו שלי המאמנת לקראת סוף האימון

שלי המאמנת – שלא תתנו למראה שלה להראות אתכם. זה שהיא בלונדינית חייכנית לא אומר כלום על זה שהיא מטר וחצי גובה (שמרגישים כמו 2.16 מ’ של שאקיל אוניל) של מוטיבציה ודירבון ו – 55 קילו (בחיי, שהכל שם שרירים) של פרגון ועידוד.

“למדתי כבר על בשרי שאסור להאמין למאמני כושר” אני מצליחה לקשקש מבין שפתיי בזמן ששלי עוברת בינינו.

“לא לא, מבטיחה שנשארו עוד שני תרגילים. אבל קחו בחשבון שבתרגיל הבא אתן תתגעגעו לתרגיל הזה!” היא מוסיפה. אני כבר מקרטעת לקראת סוף האימון. לא מפסיקה לבהות בשעון שמראה לנו את השניות. עושה ספירה אחורה שנייה אחר שנייה.

נגמר האימון. שלי מעמעמת את האורות בסטודיו ואני מתכנסת לתנוחת מנוחה במהירות שלא הייתה מביישת את קצב החלפת החיתולים.

ונושמת. שרדתי את זה.

עוצמת עיניים. שאיפה. נשימה. שאיפה. נשימה.

“וואו. יש לי עוד דרך כל כך ארוכה כדי לחזור למה שהייתי לפני. הגוף שלי הכי חלש שיכל להיות אי פעם”. אני חושבת לעצמי. “את אלופה. את פשוט אלופה. עצם זה שהבאת את עצמך לאימון הראשון והלא פשוט – זו ההצלחה שלך. ובלי קשר לזה, גם ממש הצלחת באימון עצמו”. שלי לוחשת לי בזמן שהיא מעסה ומרפה לי את שרירי הגב העייפים.

כאילו קראה את מחשבותיי.

אני. אלופה.

    להצטרפות Shelly's Fitness Boutique

    Avigailz
    נכתב על ידי
    אביגיל פרי שמש, מלכת השניצלים והשקשוקות, מנתצת שלטי הסוני, אם כל הגברים בבית והבלתי טועה לעולם.
    לחץ על מנת להגיב

    פרסם תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    בחזרה למעלה .