טכנולוגיה

אכזבה

פריחת החמנייה
קרדיט pixabay

אכזבה

טוב, אז אחרי הציפיות שהיו לי מפרסום הפרק הקודם, באה הנפילה הגדולה.
למרות קמפיין פרסומי שהפעלתי, מעט מאד אנשים נכנסו לבלוג, ממש מעט עשו שיתוף, ואף לא סָפָּק אחד פתח כרטיס ספק.
לפחות ציפיתי לאחר ההסבר בבלוג, ש-מורים, או אנשי חינוך אחרים ישאלו אותי מדוע אני טוען שלאפליקציה יש ערך חינוכי. אבל אף אחד לא יצר קשר.
ציפיתי גם, שחברי פייסבוק ששיתפתי פוסטים שהם ביקשו שאשתף, לא טרחו לשתף את הפוסט הזה שביקשתי במפורש לשתף.
אז איך ממשיכים מכאן?
הרבה ברירות אין לי, מלבד לנסות לחפש דרכים נוספות לעניין את הגורמים הנכונים.
אופציית הרמת הידיים היא לא אופציה בשבילי.

אם תחשוב כי תיפול

אם תחשוב כי תיפול, כבר נפלת
אם תרצה לנצח אך תאמר לא אוּכל
הן ברור שבחרת בקל מן הקל.
אם תחשוב כי תאבד, אז תאבד בוודאי.

כי כל איש בעולם התוסס והחי
הרוצה להגיע לתרועת ניצחון
לא יגיע אליה בלי תחושת הרצון.

החלט כי תוכל, רצונך אז מושל
ועליו יגן חוק איתן מברזל.

מלחמות החיים לא תמיד מבקשות
את האיש החזק וכתפיו הנוקשות,
אך תמיד ינצח בכל
האדם החושב כי יכול.

את השיר הזה, “שיר האומץ” של רודיארד קיפלינג קראתי לראשונה כחייל צעיר בצריף צבאי באיזה חור נידח.

מישהו כתב אותו על הדלת, ואני, מרוב שהשיר ריגש אותי, העתקתי אותו על פנקס הצניחות שלי.
למדתי אותו בעל פה, ומאז, המוטו שלו מלווה אותי.

שביל ביער

קרדיט pixabay

אז מה למדתי מהניסיון הזה?

למדתי בעיקר שההסתמכות על “חברי הפייסבוק” היא משענת קנה רצוץ.
יכול להיות שיש אנשים שחבריהם בפייסבוק משתפים את הפוסטים שלהם, וכך הם מצליחים להגיע לקהל גדול.
אני שומע על כאלו שיש להם עשרות, ולפעמים מאות אלפי עוקבים.
זה לא יקרה אצלי.

אז איך בכל זאת ממשיכים?

האמת שאני עוד לא באמת יודע.
אם מישהו קורא את מה שאני כותב ויש לו רעיונות, אשמח לשמוע.
את אופציית הפרסום בתשלום, ניסיתי בעבר, היא לא הביאה לי תוצאה טובה יותר.
יכול להיות שמה שצריך לעשות זה לחפש שיתופי פעולה.
אבל איך? עם מי?
כרגע נראה לי שמה שאעשה הוא שברגע שהאפליקציה תהיה מוכנה מבחינתי ליציאה, אפנה ישירות למורים וארגונים ואנסה לשכנע אותם לנסות אותה. זו אסטרטגיה “לעניים” אבל כרגע אין לי רעיון אחר.

ולסיום

אני מתנצל על הטון המדכא של הפרק הזה, אבל כפי שהבטחתי בפרק הראשון, הבלוג הזה יתאר באופן אותנטי את תחושותיי במהלך החיים של הסטאראפ הזה.
אז בתקווה לימים טובים יותר, גם במישור הלאומי (הקמת ממשלה סוף סוף), וגם במישור העולמי (שחרור מהקורונה).
בפרק הבא, אשתדל להסביר למה אני חושב שלאפליקציה יש ערך חינוכי, וגם למה כדאי לפתוח כרטיס ספק גם כשאין עדיין לקוחות.

תוספת למטיבי לכת

כשפתחתי את לינגוקום, נשאר לי כסף מהמכירה של חלקי בנט-מן, ולכן הרשיתי לעצמי להשקיע כסף.
שכרתי משרד, העסקתי עובדים וניסיתי לגייס משקיעים.
הזמן זחל, משקיעים לא נכנסו, והכסף כמעט נגמר.
ואז, בדקה התשעים, נכנס משקיע “איינג’ל”, זוהר גילון מקרן הון סיכון תמר.
והוא גם הביא את חברו – יוסי ורדי, שהביא עוד מספר חברים מראשי התעשייה, ובסופו של דבר גם הביא את AOL.
אז באמת, אולי כדברי השיר הברסלבי “אסור להתייאש”.

 

מְסִיבָּבָּה
נכתב על ידי
מהנדס תוכנה, מפתח, יזם והקים מספר סטארטאפים מאמין בגישה "אף פעם לא מאוחר ללכת בעקבות החלום".
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .