בעזרת השמש

Half fairy & half of whatever you like

ציור ביתי

“נראה שאת פה רק כדי לא להיות במקום אחר”

העיניים עולות אליה, ועכשיו הן לא רק מוקסמות מפניה, עכשיו האוזניים גם זכו לשמוע את קולה שמדבר אליי מבחירה. כמה שהיא גבוהה, ולמה אין לה כתר על הראש?
“זה לא משנה איפה אני נמצאת.” אני אומרת בידיעה שהשדים שלי הולכים איתי לכל מקום.
היא מתיישבת לידי, נועצת מבטה באותה כתובת גרפיטי שמשכה את עיניי רגע לפני.

גראפיטי על קיר

אלבום פרטי

“אני כתבתי את זה.” היא אומרת בחיוך.
“מה שאומר שבטח כבר יצא לך לשבת עם אדם מעורער על הספסל הזה בזמן הפסקת סיגריה, הסתכלת עליו מערער על המשפט שתקעת לו מול העיניים, ואמרת לו שאת כתבת את זה”.
“האמת שלא, אבל זה לא אומר שזה לא קרה. בתקופת זמן אחרת, אולי מלפני עשרות שנים, אולי אפילו שבוע שעבר. במקום אחר עם אנשים אחרים, שאולי מדברים בשפה אחרת”.
הנהנתי למילותיה בעודי ממשיכה לבהות בקיר.
“מה מערער אותך? אם אפשר לשאול” היא שואלת בעדינות ומתיישבת לצדי.

אנחת ייאוש מוכרת יוצאת ממני, תחושה שאני לא יכולה להתחיל ולסיים משפט ללא אנחת ייאוש מציפה אותי ומשתיקה אותי מחדש.

היא מסתכלת עליי, ולי אין את האומץ להחזיר את המבט אליה.
“לפני שבוע חייתי בחלום, הייתי בדיוק איפה שרציתי להיות. פיזית ומנטלית. קמתי בבוקר, אמרתי תודה. ובאותו יום בדיוק, הלכתי לישון בתחושה שאני לא רוצה לקום בבוקר.”
היא מביטה בי, ומבלי להסתכל לעברה אני יכולה לראות את העיניים הטובות שלה מצטערות בשבילי. לא מגיע לי הרחמים שלה ובטח שלא עצם הנוכחות שלה. אולי מה שמגיע לי זה לשבת פה בשקט, עם עצמי, לערער לבד על מה שפעם היה לי.
“אני יכולה לשאול מה קרה?”
“כן” עניתי והסתכלתי לעברה.
“אבל את תוכלי גם לסלוח לי על שאני לא רוצה לשתף אותך”.
היא הנהנה ושילבה רגליה, צמצמה נוכחותה.
“יש לנו נטייה אנוכית לחשוב שהכל קשור אלינו. כלומר.. את התכנסת עכשיו בעצמך בעקבות דבריי, כי את חושבת שזה שאני בוחרת לא לשתף אותך קשור לעצם היותך. אבל זה לא, אני פשוט לא מסוגלת לדבר על זה.”
הרגשתי אשמה על התחושה הכבדה שהפלתי עליה. רציתי להתרומם ולהמשיך בדרכי, אבל השיתוק היה חזק מהרצון.
“אז את מתנחמת בבורקס פיצה?” היא שאלה לאחר שדחפתי חתיכה שלמה לפה.
הנהנתי לה בפה מלא. שבעה מהחיים וחסרת תיאבון להכל, אבל לא צריך תיאבון בשביל בורקס פיצה.
היא צחקקה לעצמה, לקחה שאיפה מהסיגריה שלה, שחררה.

“יש לנו נטייה אנוכית לחשוב שהכל קשור אלינו”

היא ציטטה את דבריי.
“אני לא יודעת מה עברת, אבל כנראה שזה חלק ממשהו הרבה יותר גדול שקורה ביקום הזה, ואת בסך הכל חייל במשחק שעושה את הצעד שנכפה עליו”.
“זה לא מנחם”.
“אני לא יכולה לנחם אותך על משהו שאני אפילו לא יודעת מה הוא, אבל אני כן יכולה לדבר בכנות”.”
לקחתי נשימה עמוקה, האמת שלה ליטפה לי את הפנים, חיוך פנימי חימם לי את הלב, אך הקור הפנימי לא נתן לו להתבטא כלפי היקום.
“בספר האלכימאי מתואר שברגע שהאדם הולך אחר הלב שלו, כל היקום נחלץ לעזרתו. במקרה שלי עברתי גיהינום בשביל להבין שכל מה שאני צריכה לעשות זה ללכת אחר הלב שלי, רק בשביל לראות איך הכל מתפרק ומתמוטט ברגע.”
“אולי היית צריכה לחזור לנקודת ההתחלה, בשביל לגלות שמה שבאמת מחכה לך ביעד הוא הרבה יותר גדול ועוצמתי.”
הבטתי אליה בייאוש, לרגע חשבתי שהיא מבינה.

אבל כנראה שאף אחד לא באמת שומע את מה שאני מנסה להגיד בין המילים.

“ומה אם אני לא מחפשת משהו יותר גדול ועצמתי? מה אם אני לא רואה את החיים כזין שכל מה שאני רוצה זה להתענג ממנו ככל האפשר? מה אם אני באמת מחפשת פשטות, שקט, שלווה. כל הדברים האלה שאי אפשר לקנות בכסף ובמעמד גבוה, כל הדברים שכל כך קשה להשיג בעולמנו המזויף, או ה’מודרני’. איך שתבחרי לקרוא לזה”.
הוא גיחכה לשמע דבריי, לקחה שאיפה עמוקה מהסיגריה, דוחה בכל תוקף את העת שבו היא אמורה לפי התבניות במוחה להגיב.
“מהרגע שעצרתי לנשום אחרי שהכל קרה, שאלתי את עצמי שוב ושוב, האם המקרה המצער מערער את המקום הטוב שהייתי בו עם עצמי? והימים חלפו, ואני חשבתי שאני אצליח לצאת מזה כבר. אומנם לא בקלות, אבל כן מהר יותר ממה שהזמן מראה לי. בכל יום שעובר הזמן מודיע לי שאולי הוא ממשיך הלאה, אבל אני הולכת להישאר בנקודה הנמוכה הזאת זמן מה. והנה אני, איפשהו בתחילת המסלול החדש שהיקום סלל עבורי, מעורערת בכל צורה אפשרית. כל דבר שאני יכולה ומסוגלת לאכול עליו כאפות בתוך החיים שלי יושב לי בראש. אני סוגרת את עצמי בבית כי אני מפחדת לפגוע בכל מי שיעז להתקרב, ואז אני יוצאת כדי למלא את יגוני בבורקסים, נתקלת בך, ומרגישה רע על הסיטואציה שהכנסתי אותך אליה”.”
היא הניחה את ידה על שלי, חיפשה אחר המילים הנכונות, ומצאה את עצמה מתברברת יותר מדי זמן בהפסקת סיגריה שהייתה אמורה להמשך 7 דקות לכל היותר.

אותו בחור מבוגר יצא מהמאפייה, קרא לה בחיוך ממזרי לחזור לעבודה, ולפתע מבטה מלא התשוקה אליו התחלף במבט משועמם. הימים המשיכו להתחיל ולהיגמר, ואני מצאתי את עצמי יוצרת רוטינה חדשה ולא צפויה להלך היום שלי.
כל יום מחדש שחיכיתי בתור למאפייה, אמרתי בוקר טוב לפרצוף היחיד שאני מסוגלת להישיר אליו מבט, התיישבתי על הספסל, דפקתי בורקסים בפרהסיה, וחיכיתי שהיא תצא להפסקת סיגריה.
ובהרבה מצבים שונים הדבר היה עלול להיחשב כמטריד, אך ליבי המרוגש בחר להשתמש במילים אחרות כשהבחין כי היא מתרגשת לקראת ההפסקות סיגריה הללו בדיוק כמוני.

הזמן עמד תחת הגדרות שונות כשהייתי לצידה, ולפתע הרגשתי כי איני מבזבזת אותו לשווא.

מהפסקות סיגריה על הספסל, השתדרגנו לפייסלים על המרפסת.
הגענו לבית שלה בכפר שמריהו בתום כל משמרת, ובזמן שהאחת מחממת את האוכל שהאומנת הכינה, השנייה מגלגלת ג’וינט מספק מספיק עבור הנפשות הפועלות. מדרגות העץ הצרות והמעוקלות לחדרה בשילוב של הנוף המרשים מהמרפסת תאמו את האפלוליות שתמיד שררה סביבה – היה ברור שזה המקום הטבעי שלה, היה ברור שזה רחוק מכל מה שאי פעם היה לי. התיישבנו במרפסת עם צלחת ומזלג, פייסל ומצת. האחת שחיממה את האוכל מדליקה את הג’וינט, והאחת שגלגלה מתחילה לאכול. החלפנו בין השניים בתזמון מדויק, והתענגנו על כל רגע שקיים בנוכחות של האחת בחיים של השנייה. לאחר שאנו שבעות ומסטולות דיו היא נכנסת להתקלח, ואני יודעת שהזמן השלו היחיד ביום שלי נמצא ברגעים האלה, כשכל צרכיי מסופקים, ואני ישובה אל מול השקיעה בידיעה שהדבר היחיד שיותר יפה בעולם הזה מהשקיעה שאני צופה בה אמור להגיח אל מול פניי בכל רגע נתון.

בתום המקלחת היא יוצאת עטופה בקושי בהלבשה תחתונה, ונהנית מלעטוף את עצמה בתוך זרועותיי, שתמיד מחכות לה פרוסות לרווחה. לא לקח יותר מדי זמן עד שהפכנו למצרך חשוב אחת בחיים של השנייה, כמו שלא לקח יותר מדי זמן לגוף שלי להגיב לנוכחותה.

השקט היחיד בראש שלי נמצא רק כשאני זוכה להקשיב לה מנגנת מזמורים שקטים לעצמה, והרעש הפך קולני יותר כשהיא איננה לצדי.

ביקשתי אותה בלב לעצמי, ומעולם לא העזתי להגיד לה שמגיע לה יותר ממה שהיא מבקשת.
היא צמאה למגע כל חייה, אך כבר אינה מתביישת להודות בזה. אני תמיד נמצאת פה כדי לתת לה את כל מה שאותם בחורים מבוגרים שוכחים להפקיד בידיה, אך לעומתם, אני לא חוצה את הגבול שהיא מסמנת לי בעיניה.
מצאתי את עצמי מתמלאת בייסורים, היות ואני נותרת חסרת מילים עבור מישהי שמגיע לה יותר.
התחלנו לבלות יחד בבתים שכנים שלה, ובכל ערב לפני שאנו יוצאות היא מלבישה אותי כתאוות נפשה בצורה שמתאימה עבור כל אלו עם הכפית זהב בתחת. לרגע לא הכחשתי שאני לא מוצאת בכל אותם בתים עצומים ואנשים ריקים עניין, אבל תמיד נשארה בי התקווה שיום אחד היא תפנים שגם היא יכולה למצוא את עצמה בסביבת אלו שבאמת אכפת להם ממנה, ולא אכפת להם ממה שהיא לובשת.
לילות ארוכים שנגמרו כאשר היא שכובה שיכורה מחובקת בזרועותיי, ואני מספרת לה סיפורים שרחוקים מהאגדות שכולנו גדלנו עליהם, אבל קרובים יותר למקומות שיעשו לה טוב.

“תספרי לי על עולם יפה יותר”

היא מלמלה.
“את הפיה עלמה כבר הכרת?” שאלתי בהכרה, והיא ענתה לי בחיוך מנומנם ועיניים עצומות.
“יום אחד, לפני שנים רבות, הגיעה הקארמה לעולם שכולו שקר וחושך והחליטה לאזן אותו בעזרת טיפת אור ואמת.”
“אבל ביקשתי עולם יפה יותר!” היא רטנה כמו ילדה קטנה, ונשימתי התרככה לשמיעת קולה המתוק.
“יין ויאנג אהובתי, בשביל שיהיה יופי צריך שיהיה משהו אחר להירתע ממנו.”
“אוף” היא נאנחה בחצי חיוך ועיניים עצומות, ואני נעלמתי יחד עם אצבעותיי בין שיערות ראשה החלקות.
“את ממשיכה?”
“אה… כן, כן. בעולם מלא תבניות קיים צורך להגדיר את טיפת האור שנכנסה אליו, וכך אותה אמת ואותו טוב קיבלו גוף אנושי, עליו אוזניים שעשויות מעלים, כנפיים רחבות ומחודדות, ופנים שאי אפשר לעמוד בפניהם. על אותם פנים ניצבות 3 עיניים כחולות, עם ריסים שלא מביישות מניפות. להגיד שעיניה הכחולות מזכירות את האוקיאנוס ימעיט בערכן, אני יכולה לנסות ולתאר כי עיניה מזכירות את השמיים, אבל זה לא ידייק את כל הגוונים שניתן לראות בתוכן.
רגע אחד לפני שהאמת והטוב הגיחו לעולם, ביקשה מהם הקארמה דבר אחד – “אל תיפלו לתרדמת“, ונתנה להם קמע ושמו “תבונה“.
אותה אמת אינה זקוקה לשם, אך המקומיים היו זקוקים לו – היא נקראה על ידם עלמה, הפיה עלמה.

פיה

אלבום פרטי

כך אותה פיה בעלת האמת התעופפה בעולם, וכל שקר שנתקל בה נכנע לאמת שבעיניה.
כשהרע שמע על הפיה בעלת הטוב ועל כוחותיה העצמתיים הוא כלא עצמו בתוך הצינוק שבראשו, רק בכדי לא להיתקל בכל מה שהסתיר מפני העיניים הצופות, במשך תקופת זמן כה ארוכה ונצחית שאינה ניתנת להגדרה. טוב גמור יודע לקבל את הרע וכיצד להכילו, אך הדבר איננו הדדי. כך הרע הסתתר במשך שנים ארוכות מפני הטוב, שהספיק בזמן הזה להתרחב בעולם. ובזמן שהטוב התפשט בעולם, הרע תכנן לפרטים כיצד יחזיר את המצב לקדמותו בצורה אחידה וטוטאלית.”
“תכניסי בסיפור עוגת שוקולד.”
“מה?”
“אני במאנצ’ אחושרמוטה, תכניסי קצת מתוק, למה לא?”
“אה.. במשך שנים שהרע הסתתר, תקע עוגות שוקולד וחקר את תכונותיה הפיזיות של אותה פיה, היות וידע שאת פנימיותה לא יוכל לחקות.”
“זהו? זה מה שיש לך? תקע עוגות שוקולד? אני במאנצ’ של החיים! אני רוצה לשמוע איך השוקולד הסמיך והחמים טפטף לו על הסנטר בכל ביס שהוא לקח.”
“הוא פאקינג השתמש בסירופ שוקולד במקום וזלין כדי לעשות ביד, במשך שנים! שנים שהוא שפשף לעצמו את הזין עם שוקולד והשפיך קקאו אול אובר דה פלייס. סבבה? בין כל סשן של אוננות אובססיבית עם סירופ שוקולד, הרע ניסה לדייק את פרטיה של הפיה עלמה כך שהעיניים המסתכלות לא יוכלו להבדיל בין השניים.”
“רגע שנייה, ספרי לי איך הפיה עלמה נראית לפרטים.”
“מה? אבל תיארתי לך! יש לה אוזניים מעל..”
“כן נו, ויש לה גם כנפיים מחודדות ורחבות. אבל עלמה היא לא פיה טיפוסית, ולכל פיה טיפוסית יש כנפיים מחודדות.”
“מה שעושה אותה לא טיפוסית זה לא המראה החיצוני שלה אלא..”
“בסדר בסדר, הבנתי את הפואנטה, יש לה יופי פנימי וכאלה.. אבל אני רוצה לשמוע איך היא נראית. ולא בא לי עם הכנפיים המחודדות!”
“אוקיי, אז.. יש לה כנפיים של מלאך, בצורת לב כזה. ו.. אה..”
“היא חצי אייל!”
“מה?”
“כן כן, אייל. כמו סוס אבל חמוד כזה.”
“למה שהיא תהיה חצי אייל?”
“למה שהיא תהיה חצי סוס?”
“מה? מי אמר שהיא חצי סוס? ומה ההבדל בחלק האחורי של סוסים ואיילים בכלל? זה לא בייסיקלי אותו דבר?”

כמו סוס רק חמוד כזה
“את סוטה מהנושא.”
“מה? אני סוטה מהנושא?”
“כן, תמשיכי את הסיפור.”
“איפה הייתי בכלל?”
“בחלק של האוננות האובססיבית.”
“אה, כן. אוקיי. אז בקיצור הוא ניסה לבוא עליה ולא הצליח והיה סוף טוב והם עשו מלא ילדים עד עצם היום הזה.”

ושוב הצחוק שלה מחמם לי את הלב, אך הפעם הצביטה גם יותר מורגשת.
אני יכולה להרגיש את הגוף שלה מרפה ונופל לתרדמת בתוך זרועותיי, כפי שאני מרגישה את מחשבותיי שאינן מצליחות לתפקד בצורה רציונלית. נשימתה מתריעה לי כי הינה בארץ החלומות, שלא רחוקה מהיקום שהפיה עלמה מתקיימת בתוכו, אותו יקום שבו אין ילדה מפונקת שתפריע לסוף הטוב והעמוק להגיע. אותו יקום שבו אף אחד לא מפחד מהשמש שתפציע.

ורק אני, סיימתי לחכות לאור שיעלה. תקועה עמוק בתוך הייאוש ורחוקה מהדרך שייחלתי לעצמי.

היום לפחות אני כבר לא מאשימה אף אחד. היום אני יודעת שזה תמיד הייתי אני, נלחמת מול שיט שלא הסכמתי להאמין שמשפיע עליי. כולם זורמים בחיים, ורק אני תקועה בלופ של צירופי מקרים מצערים והחלטות מוטעות. לא רוצה להודות שיש חיבוק שעלול להשלים את החסר, כי היום אני ממלאה אותו בראש ירוק וממסטל. היום אני לא אתעסק בהערכה עצמית נמוכה, היום אני אהיה זאת שגורמת לדתיים לשנות את יחסו של אלוהים כלפי האישה. ואם לא אספיק היום כי רציתי לעצור ביילו לקנות בירות זה גם בסדר, היום אני אסלח לעצמי על מה שלא הספקתי היום. היום אני אלך לישון בידיעה שמחר אקום במוד שמבין שיש בי הרבה יותר ממסטיק שזרוק על המדרכה. היום אלך לישון במוד פואטי, ושום דבר לא יעצור אותי מלקום כך גם מחר.

Miss puzz
נכתב על ידי
בת 22 ממרכז הארץ ובטח עכשיו אתם חושבים לעצמכם משהו כמו "אז יש פה אחת שחושבת שהיא יודעת הכל." אז תרשו לי להגיד לכם משהו יא בני *****, אתם צודקים לחלוטין. ובנימה זאת, אם אתם המשכתם לקרוא עד פה אז כנראה שיש משהו בכתיבה שלי שמושך אתכם - ברוכים הבאים למוח המעוות שלי. תשמרו על שקט, מספיק יש פה בלאגן.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .