אקטואליה

תתעודד בני, המצב יכול להיות יותר גרוע!

מתוך pexels

בסיפור המכולת, של דני סנדרסון ולהקת כוורת, אותו הוא מספר בהופעותיו, עד היום (לצעירים בינכם, פעם היו כאן הופעות חיות, לא בזום), מסופר על ילד שהוריו היו הוריו היחידים. הם תמיד ניסו לנחם אותו ואמרו לו: “תתעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע”, אז הוא התעודד ובאמת המצב נהיה יותר גרוע.

הסיפור הזה, מזכיר לי את כל הפעמים שאני בקשתי מילדי שיתעודדו והבטחתי להם שיהיה טוב וגם הייתי בטוח שכך יהיה, אבל מסתבר שהיום, זה סיכון מאוד גדול להבטיח משהו כזה לילדים.

שניים מבני לומדים בתיכון וכבר 9 חודשים לא היו בבית ספר והתרועעות חברתית היא מורכבת. היום הוא לא יום והלילה לא לילה, מבלים שעות רבות על המחשב ואני חושב לעצמי איזה מזל ששניהם ספורטאים ולמעט כמה חודשים בהם לא התאמנו, הספורט מאפשר להם גוון של השגרה ומפגש חברתי.

הבן הבכור לומד הנדסה באוניברסיטה. כבר שני סמסטרים שהוא לומד בזום ולא חווה את החוויה, המדהימה הזו, של לשבת עם החברים על הדשא, לגור במעונות ולהכיר אנשים שונים ומגוונים.

בהתחלה, גיליתי הבנה.

המצב היה לא ברור, אף אחד לא הבין מהי המחלה הזו ומהן השפעותיה אבל עשרה חודשים מאוחר יותר זה נראה כי בארץ הקודש עדיין לא הבינו. ההחלטות שמקבלת הממשלה הן על גבול הטימטום ולעיתים הזויות. ברור לי שגם היום לא מבינים הכל אבל יחסית לזמן שעבר היינו אמורים להיות במקום אחר לגמרי.

ראשית, כמו במבצע “צוק איתן”, אליו גויסתי חמישה ימים לפני תחילתו ושוחררתי רק כמה ימים לאחר שהסתיים, גם כאן, תכניות לחוד ומעשים לחוד. המדינה מתכננת תכניות בשמך שנים, מאשרת אותן, מקימה רשויות (רח”ל, רשות האישפוז ופיקוד העורף) ולבסוף, שמגיעה שעת חרום והתוכניות עליהן שקדו במשך שנים אמורות להתממש, הן פשוט לא קורות כי מנהיג אחד חושב שאם ינהל את המשבר לבד יצא מלך ויבחר לעוד ארבע שנים. ולאחר שנכשל, בפעם הראשונה, הוא כבר מאשר לגייס את צה”ל למאמץ אך לא מאשר להפעיל את אותן רשויות ואת אותן תכניות.

בעת משבר כמו מלחמה ומגיפה, ההחלטות והשיקולים אמורים להיות טהורים כאשר תכליתם היא אחת בלבד – לחסל את האיום. ברגע שקבלת ההחלטות אינה עוברת לרשויות מקצועיות ונשארת בידי הפוליטיקאים, כך גם נראות ההחלטות.

מדינת הסטארטאפ שלנו מתנהלת במשבר הזה כרפובליקת בננות. 10 חודשים ועדין אין לנו נתוני הדבקה להסתמך עליהם. כל ההחלטות מתבססות על הנחות כי אף אחד לא חשב שצריך להקים מאגר מידע (Big Data), לאסוף מספרים על הדבקות ולבנות מודלים של חיזוי. למזלנו הרב, במכון ויצמן היה חוקר אחד שטרח לעשות זאת והיום, כל מי שהוא לא ממשלה, מסתמך על המספרים שלו ואילו בממשלה ממשיכים להסתמך על ניחושים.

אז איך בכל זאת מתקבלות החלטות? – לחצים פוליטיים.

כל שר לוחץ על מנת “לצ’פר” את קהל מצביעיו. אחת מנסה להתחנף לפריפריה, אחד לחרדים, השלישי לאנשי העסקים העשירים ואחד בכלל עסוק בלבטל את כתבי האישום שלו ולדאוג להחזרי המס שלו ולצורך כך הוא מוכן אפילו ללכת עם הערבים, אלו “שנוהרים לקלפיות” באוטובוסים. כעת כבר מדברים על סגר שלישי. זה לא שמתלבטים אם לעשות סגר או לא, פשוט שוקלים באיזה פורמט לקיים אותו. סגר אחד ארוך או שנים קצרים (של שלושה שבועות כל אחד). המנהיגים שלנו, המתגאים כל כך בהיותנו סטארטאפ ניישן, לא מצליחים לחשוב יצירתית אלא רק במונחים של כן/לא סגר. הסגר השלישי, אם יהיה, הוא כישלון קולוסאלי של הממשלה והוא תוצאה של שלוש בעיות משמעותיות:

  • חוסר המשמעת של חלק מהאוכלוסיה, המשפיע לבסוף על כולנו
  • אי אכיפה או אכיפה בררנית
  • קבלת החלטות לפי צרכים פוליטיים
לחצים פוליטים מהחרדים בקואליציה

מתוך wikimedia commons צילום: Nir Hason ניר חסון

לגבי חוסר המשמעת של האוכלוסיה אין לי מה לומר. יש לנו מפגרים בעם ולצערי כך זה צפוי להישאר. אבל בשני הפרמטרים האחרים המדינה הייתה צריכה לטפל מזמן. כל עבריין אשר מפר בידוד צריך לקבל קנס של 10,000 ש”ח, חולה היוצא מהבית צריך להיכנס לכלא ובית ספר שנפתח ללא אישור חייב להיקנס בסכום משמעותי, כזה שיגרום למנהליו לחשוב טוב טוב לפני פתיחתו.

כל ההחלטות חייבות להתקבל על ידי גורמים מקצועיים בתחומם והטיפול חייב להיות אזורי. אזור שלא מקפיד – יכנס לסגר, אזור שמקפיד, יחיה את חייו ויתפרנס. מכוון שאנו עומדים לחיות לצד המגיפה עוד זמן רב, אין צורך לסגור שום עסק אך יש לאכוף את ההנחיות, ביד קשה והמדינה מתחמקת מאחריותה לדאוג לאזרח בכך שהיא פשוט מוותרת לו בגלל חוסר רצון לעצבן שותפים קואליציוניים.

ע”ס נתוני ההדבקה, שכבר נאספו, יש להחליט אילו עסקים יישארו סגורים, בגלל סכנת הדבקות אך על כל השאר להישאר פתוחים. למדינה יש 3000 תקנים של פקחי קורונה אך בתשעת החודשים האחרונים היא לא גייסה ולו אדם אחד לתפקיד. יש לגייס את הפקחים הללו ולתת להם להסתובב בקניונים, שווקים, תאטראות, סופרים ולחלק קנסות, לכל מי שאינו חובש מסיכה ולעסקים אשר אינם עומדים בתו הסגול.

יש למצוא פתרונות יצירתיים למערכת החינוך. לא חייבים ללמוד בכיתות. ניתן ללמוד במתנסים, אולמות תאטרון, גני ציבורים, אולמי ספורט ובכל מקום אחר, לא חסרים חללים פנויים.

על המדינה לקחת אחריות על תושביה ולא להביאם לסגר שלישי ולקריסתם הסופית של העסקים.

רונן ענבר
נכתב על ידי
איש הייטק ותיק ויזם. כיום מסייע ליזמים להביא את המיזם שלהם מרעיון למציאות. כמו כן בבעלותי חברה לניהול ופיתוח מוצרי תוכנה. מוותיקי הכותבים בפורטל תפוז בעבר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .