אקטואליה

חיים בחצי המחיר !

קרדיט: Adrien Olichon,PEXELS

לאחרונה אני מרגיש שאין ערך יותר לנו כבני אדם. שעצם זה שאנחנו קיימים, לא מקנה לנו משהו וגם אם אנחנו מנסים לעשות דבר מה, זה לא באמת השפיע. הממשלה הוקמה בניגוד למה שרצינו, הקורונה רוקנה אותנו מבחינה כספית ופגעה בחלקנו מבחינה בריאותית, אנחנו כבר לא באמת נהנים כמו שאנחנו רוצים, כמו שהיינו רגילים, אלא הכול צריך ללכת פי הנחיות. כשהכול נקבע מלמעלה בחיינו, מה אנחנו יכולים לעשות?! זהו איננו פוסט אופטימי, אני מתנצל, אלא פשוט בלוג מציאותי.

החיים שבצל הקורונה מרגישים כמו עמידה לא נגמרת בפקק. אנחנו עומדים במקום, מאחרים לעבודה או לבילוי או לכול דבר אחר שאנחנו צריכים להגיע אליו. אנחנו תקועים אבל לא בגלל עצמנו, אלא בגלל תאונה גורלית שקרתה מבלי שנוכל לעשות דבר בעניין ועכשיו אלו שקובעים אם אנחנו יכולים להתקדם, הן רשויות החוק ואנשי הביטחון האחראים על תיקון התאונה. אני רוצה לצעוק מחלון המכונית, יאללה סעו כבר, אבל בחייאת, מי באמת יקשיב לי , למי באמת אכפת.

אנשים הולכים להפגנות, מצטלמים בטלוויזיה, אומרים שאין להם כלום ומעולם לא ביקשו עזרה אך המצב הנואש גרם להם להגיע לתחתית והם חייבים פשוט חייבים שתתנו יד, הם מקווים שיצליחו לפנות ללב, שלכם, של פוליטיקאים, מתייגים את הצינור ואת התוכנית של אברי גלעד, בבקשה, יש כאן אדם שסובל תעזרו לי. אבל אני מוצא את עצמי אדיש לפרסומים האלה, אני לא מאמין שזה יעבוד, האמת שנשארה לי קצת אמונה באנשים אבל כבר הספקתי להבין שלמעשים שלהם אין באמת ערך.

אפילו ראש הממשלה, מגיע לחנויות פיצוחים בקריית שמונה ומצליח רק לסחוט מהם מחמאות ולקנות שקית גרעינים שחורים. המוכר בטח נמצא בחובות ענקיים, בזבז את המענק לכול אזרח שקיבל מהממשלה תוך רגע , היה חייב לשלם חוב לבנק, שכר דירה לבעל בית, לקנות אוכל לילדים הרעבים. ראש ממשלה, שר האוצר, הבוס שלך, חברים שלך, כולם יודעים שאנחנו פגועים, שאנחנו סובלים והם לא יכולים לעשות כלום, אני מתחיל לחשוב שתחושת הייאוש עוברת בין כולם וגם לוקחת מהם את הרצון לעשות משהו.

מביט לשמיים

קרדיט:PEXELS,Enoch Patro

אנחנו רגילים לחשוב על הקורונה כדבר שהיה ויעבור

השמיים יפתחו בקרוב, חנויות ועסקים חוזרים לעבוד לפי הנחיות, אפילו סוף סוף עולם התרבות יחזור להתקיים בצורה מסוימת. אבל אני תוהה לעצמי, לאיזה עולם נתעורר לאחר שהקורונה תעבור ומיום ליום אני חושב שאנחנו כבר לא רוצים להתעורר, כי אנחנו מרגישים שזהו המצב הקיים, אולי זה היה המצב התמידי שלנו, מאז ומעולם.

הייתה תקופה בה הייתי נוסע בכול שבוע לסבא וסבתא שלי. סבא שלי הוא מצביע ביבי נלהב, יתמוך בו עד המוות גם אם ביבי יגנוב לו כסף מהארנק. שאלתי אותם מה יהיה, ניסיתי לגרום להם להבין שהמצב לא טוב, סבא שלי השיב לי בצורה פשוטה, תגיד לי אתה מה הפתרון שלך, ניסיתי לחשוב על תשובה מספקת, לא הצלחתי וחזרתי לאכול מהסביח של סבתא. אני יודע שגם עכשיו סבא שלי תומך עוד יותר בביבי ולי אין עדיין תשובה.

אני צריך לשמוע מהסביבה שלי שאם מחר לא יהיה שינוי, ראשים יערפו, במובן המילולי כמובן. טוב, אולי גם קצת במובן המציאותי. אני צריך לדעת שאם המצב ימשיך להיות רע, אנחנו נראה לעולם כמה רע לנו. אומרים שזה אולי יקרה בהפגנות, אולי אם עוד פעם נלך לבחירות, רק אז הכול יתפוצץ אבל אני יודע שזה לא יקרה, לפחות לא במציאות. אני יוצר סרטים וכותב אז אני יכול ליצור בראשי אין סוף עולמות ותרחישים, כאלה שבהם אני מצליח באמת לשנות משהו ולא סתם יושב בבית וכותב בלוג על כך שאין תקווה.

 

חיים עכשיו

קרדיט :Elly Fairytale,PEXELS

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .