אקטואליה

געגועים לנחל ילדותנו שחרב- הג’מעין בעמק המעינות

צילום: RachelBostwick-pixabay

התביעה האבסורדית לפתוח להמונים את קטע נחל האסי, החוצה את קיבוץ ניר-דוד {תל-עמל} ואגב כך להרוס את היפה בקיבוצים ולמרר את חיי אנשיו, מציפה אותי בזיכרונות ילדות מתוקים ובגעגועים לנחל, שכן- הג’מעין שזרם ליד קיבוץ מסילות, מהלך כשלושה קילומטרים מזרחית מניר-דוד {תל-עמל בפי יוצאי ותושבי עמק-המעיינות}. הג’מעין , גן-העדן האבוד של ילדותנו, חרב בשנות החמישים של המאה הקודמת. במקומו הוקמה בריכת-שחייה, ב-1959.

סיפור הג’מעין כלול בחוברת מונחים הקשורים לקיבוץ ותולדותיו שהופיעה לפני כשנתיים, במלאות שמונים למסילות. וכך כתבה מחברת החוברת, מירה גולדברג פרסטי:

“מעיין ילדותנו, מקור המים הפראי, היפהפה, עטור הצמחייה, שעבר בגבולנו הדרומי. שם בילינו באושר בשבתות הקיץ, שם הורינו לימדו אותנו לשחות.

קיבוץ דגניה נאחז בשמחה בכינרת. תל-עמל {ניר דוד} שכנתנו גאה באסי שלה. ואנחנו נשארנו רק עם געגועים לנחל. וזה היה אצלנו, בידינו. איכה הפך הנחל למזבלה של חול ואבן. אנחנו קיבוץ שנחל עזבו. בעצם, זהו נחל שקיבוץ עזבו. כן, סיבות ידועות: התקופה הייתה שונה, היו סדרי עדיפויות אחרים. מעינות נשאבו…הרי גם ייבוש אגם החולה נתפס היום כטעות גדולה ומצערת. והמדינה פועלת להחיות את האגם מחדש”.

ואני נושאת איתי גם זיכרונות מעורפלים מהילדות המוקדמת: שושני המים שצפו במי הנחל נחשבו לאטרקציה מיוחדת. ולהבדיל, זכור גם הסיפור הטראגי על הילדה יעל בת הארבע, מקבוצת הגיל של בכורי ילידי הקיבוץ. זה קרה לפני שנולדנו: יעל נספתה כאשר ראשה נחבט באבן ענקית, בפינת הנחל שנקראה “הסלע”.

נחל

קרדיט: Couleur, Pixabay

##

הג’מעין הונצח גם בפסל של אחי, נחום טבת. שרית שפירא ז”ל, שהייתה אוצרת וחוקרת אמנות חשובה, ראתה את הפסל כתמרור דרך בולט באמנות המקומית. היא כתבה על “תסמין הנוסטלגיה של האמנות הישראלית המאוכלסת במבטים חוזרים של אמנים אל עבר הציונות המוקדמת. הג”מעיין שיובש לצורך פיתוח האיזור נותר רק כזיכרון בנפשו של האמן יליד מסילות. המסע לג’מעין הוא מסעו של האמן לזיכרון…הפסל “ג’מעין” הוא אחד המאפיינים המרכזיים של האמנות הישראלית כשדה אמנות שמושאיו מייצגים משהו שהיה וכעת הוא כבר אבוד”.

##

ומעניין לעניין באותו עניין. עכשיו, כשקיבוץ ניר-דוד {תל-עמל} נקלע לעין הסערה, ראוי להזכיר את הכתרים שקשר המשורר הדגול נתן אלתרמן לקיבוץ של אחותו. לאה להב-אלתרמן שהייתה אשת חינוך נערצת וממייסדי היישוב. הנה הבית המצוטט שוב ושוב מתוך שירו של אלתרמן “המגדל הראשון”  {שם השיר מתייחס, כמובן, לעובדה שמדובר ביישוב העברי הראשון אשר הוקם, ב-1936, בשיטת “חומה ומגדל”}:

תל-עמל, תל-עמל

ראשונה לחומה ומגדל

תבורכי תל-עמל

במטר ובטל

בדגה עלי גל

תל-עמל.

לפי אתר “זמרשת” השיר חובר ב-1937 או ב-1939 {אפשר למצוא את הטקסט המלא בויקיפדיה}. השיר גם הולחן על-ידי מרדכי זעירא וכן על-ידי מאיר מינדל מקיבוץ נגבה. 52 יישובים עבריים נבנו בשיטת “חומה ומגדל” בשנים 1936-1939, בימי המרד הערבי הגדול ומאורעות הדמים. קיבוץ תל-עמל, כאמור, היה חלוץ השיטה. אותם יישובים הוקמו במהירות ובחשאיות. סביב מגדל התצפית הוקמה גדר הגנה, וזהו פשר השם “חומה ומגדל”.

אשר לשמו הכפול של הקיבוץ: עם הקמתו ניתן לו השם תל-עמל. כעבור שנה, ב-1937, שמו הוסב  לניר-דוד, בזכות תרומה שהעניקו לקיבוץ צאצאיו של דוד וולפסון, מי שהיה הנשיא הראשון של ההסתדרות הציונית. ב-1980 הושב לקיבוץ שמו הראשוני, ומאז השם הרשמי הוא “ניר דוד – תל עמל”. אולם יוצאי ותושבי עמק-המעיינות שומרים אמונים לשם הראשוני :תל-עמל.

שיר ההללויה של אלתרמן, לעניות דעתי, אינו ממיטב שירתו. אבל הוא התקבע בזיכרון הקולקטיבי וצוטט בעבר שוב ושוב. וככל שזכור לי מנעורי בקיבוץ השכן, מסילות, השיר הזה היה מקור גאווה לשכנינו מתל-עמל.

 

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .