אקטואליה

(לא) בכל מחיר

קרדיט:אלבום פרטי
קרדיט: יסמין רמון

לפני עשור, כמעט כל החיים החברתיים שלי והזמן ה(יחסית) פנוי שהיה לי, נסוב סביב מאהל המחאה של גלעד שליט. ועכשיו, הארץ בוערת ואני נשארת בבית, אני כבר בקושי יוצאת להפגין

השבוע נפגשתי עם חברה טובה. אנחנו מכירות כבר אחת עשרה שנה, זה המון זמן. אין לי ספק שאף על פי שזו חברות שבאה עם הפסקות, היא אחת מהנשים שנמצאות הרבה זמן בחיי ומכירות לא מעט מהגלגולים שעברתי, ועברתי לא מעט. באותו בוקר היא שלחה לי תמונה שקפצה בממוריז. רואים בה חמש בנות בחצאית וחולצה עם כיתוב שקורא לשחרר את גלעד שליט. ורואים עוד שתי בנות במכנסיים, אחת עם חולצה עם כיתוב דומה, ואחת בחולצה שחורה. הן עומדות לפני סמל המנורה (ההוא שעלה לכותרות ממש לאחרונה). חייכתי וסיפרתי לה שהדבר העיקרי שאני זוכרת זה שאלו היו תשעת הימים ואני והבחורה השנייה במכנסיים רצינו להשמיע מוזיקה והן לא הסכימו לנו.

בכיתה יב’ האוהל ליד בלפור היה הבית שלי

אולי אני מגזימה, אבל אין לי ספק ששרצתי שם לא מעט. בניתי לי שם חוג חברתי, שחלקו מחזיק מעמד יותר מאשר עם אלו שלמדו איתי. ישנתי שם כמה פעמים (כן, הייתי מהמופרעים האלו), נסעתי להפגנות בקיסריה, אפילו פעם אחת נסעתי לחסום את המשאיות במחסום ארז או כרם שלום. אני אפילו לא זוכרת איך הגעתי להפגנה הראשונה, אבל אין לי ספק שהיה משהו חברתי שתפס אותי וגרם לי להישאר. הייתי חדורת אידיאולוגיה ואמונה שצריך להחזיר את החיילים (גלעד שליט, אהוד גולדווסר ז”ל ואלדד רגב ז”ל). במקום ללמוד למבחנים הלכתי לאוהל, אפילו סתם לשבת שם, להחתים אנשים על עצומה או לספר להם על ההפגנה הבאה.

קרדיט: אלבום פרטי

קרדיט: אלבום פרטי

אני ממש זוכרת את הימים שהם חזרו

אני לא זוכרת תאריך, אבל אני גם יודעת לספר איפה הייתי שגלעד שליט חזר. הייתי בעוד יום בשירות לאומי, כולם היו צמודים לטלוויזיה. ההפגנות שהשתתפתי בהן נראו כמו זיכרון רחוק. עברתי מאז שנה במכינה קדם צבאית שהכניסה בי אידיאולוגיה אחרת וערערה את המחשבות שלי על ”בכל מחיר”. אבל אני זוכרת שזה ריגש אותי, גם אם פתאום (אני אסתכן ואכתוב)  המחיר נראה היה לי אולי מעט מופרז.

מאז יצא לי להשתתף בהפגנות

מאז יצא לי פה ושם ללכת להפגנות, לא הרבה, אני מודה. בעיקר כשגרתי בשדרות וחשבתי שהמצב הביטחוני הוא לא משהו שצריך להתעלם ממנו. הגעתי פחות חדורת מוטיבציה, פחות חדורת אמונה. לרוב באתי להפגין נוכחות, אבל זה כבר לא בער בי. אולי התבגרתי, אולי איבדתי אמונה שהפגנות יכולות לשנות משהו. אין לי תשובה על זה.

ועכשיו, יש הפגנות כל הזמן, בירושלים, בתל אביב, בגשרים, בצמתים

ואני לא שם. אני יודעת שהבסיס של חלקם אני מאמינה בו (למשל שהתערבות ההפקה בהישרדות היא נוראית), וברצינות, שיש משהו לא תקין בראש ממשלה מכהן תחת אישומים כאלו ואחרים. שהמצב הכלכלי הוא זוועה לרבים מאיתנו, שהכול מורכב ולא פשוט בכלל. אני מודה שאחת הסיבות שאני לא יוצאת להפגין זו הקורונה. אני לא רוצה להיכנס שוב לבידוד (הספיק לי אחד), אני לא רוצה להידבק. אני רואה מה קורה בהפגנות האלו וזה מפחיד אותי. מבחינתי הקורונה (והאלימות שיש כלפי מפגינים) הם לא מחיר שאני מוכנה לשלם. אני עדיין לא בוערת, למרות שהקורונה פגעה גם בי כלכלית, שהמצב הביטחוני לא אפשרי. אני חושבת שצריך גם למצוא אלטרנטיבה, לדעת מה היא ואז לצעוק אותה.

לצערי יש לי תשובה על מה לא, עדיין אין לי תשובה על מה כן. וזה פשוט לא מספיק.

מחאה בתקופת הקורונה קרדיט: נאוה רמון

קרדיט: נאוה רמון

יסמין רמון
נכתב על ידי
בת 27 מאזור ירושלים. חובבת טראש וערק, אוהבת לקרוא, לכתוב ולצלם (לא בהכרח בסדר הזה). ביום יום מוקפת בילדים קטנים (גננת) ובשאר הזמן מנהלת קהילות אונליין ואופליין. יום אחד המילים שלה עוד יהפכו לספר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .