פוליטיקה

מתחברים למנותקים

קרדיט: Pexels - Markus Spiske

משבר האמון בין העם להנהגה הולך וגדל, ומגיע לשיאים חדשים בכל יום. מה אפשר לעשות?

לפעמים, כשאני נתקל בעיתון, במהדורת חדשות או באיזה פוסט פוליטי, עולות בי מחשבות ותחושות שליליות. שמתי לב שזה קורה לעוד המון אנשים מסביבי. משהו בין כעס ותסכול. ברוב הפעמים התחושות האלה מושלכות כלפי הפוליטיקאים – “איזה מנותקים, מעניין אותם רק הכיסא, כולם מושחתים, ככה זה פוליטיקה…” ועוד משפטים שהמוח שלי שמע מתישהו והחליט שזו הסיטואציה המתאימה לעלות אותם שוב.

והנה צצה לה מחשבה, מעניין איך זה להיות בצד שלהם.

קראתי משפט שאומר כך “זיהום הפלנטה הוא השתקפות חיצונית לזיהום הנפש הפנימית”. הוא מדבר על כך שכשאנשים לא מאושרים ונמצאים בקונפליקט פנימי, הם מקרינים את התחושות השליליות שלהם על סביבתם. זהו לא סוד שפוליטיקאים נוהגים להשתמש בטקטיקות של הפחדה על מנת לצבור תמיכה. אך אולי הם עושים זאת גם כיוון שהם בעצמם חשים פחד? אולי לפעמים הם מעלימים עין או עושים חצי עבודה כי הם עצמם מרגישים לא מוערכים?

יחי ההבדל

אני חושב שיש הבדל גדול באופן בו אנחנו מתייחסים למערכת היחסים של העם והפוליטיקאים לבין מערכות יחסים אחרות בהם יש מנהיגים ומונהגים כמו בעבודה או בצבא. נראה שהכול יודעים שהצלחה או כישלון של חברה עסקית תלויים הן במנהלים והן בעובדים. זה ברור לכולם שטיב הקשר והאמון בין מפקד לפקודיו משחק תפקיד משמעותי בכושר הביצוע של היחידה.

אני מרגיש שבהקשר המדיני לא מתייחסים לזה מספיק. לא נותנים חשיבות גדולה לחוסר האמון בין העם לממשלה (ובטח שלא עובדים על לשפר אותו), נותנים את רוב הקרדיט על המצב לפוליטיקאים (בעיקר כשהוא שלילי) וכמעט ולא נותנים להם אף מרווח טעות. התנהלות שמזכירה מאוד את היחס שמקבל מאמן הכדורגל הישראלי (למי שמתמצא בתחום), וכיאה לכך, מעמד המאמן בישראל הוא מהנמוכים בעולם.

האם הייתם רוצים לעבוד בחברה בה רוב הביקורות על המנהל הן שליליות ועוקצניות שיהפכו אותו לממורמר או בחברה בה יש ביקורות בונות ומאוזנות שיהפכו אותו למנהל מוכשר יותר? הייתם מעדיפים לשרת ביחידה בה סוקלים את המפקד אחרי כל טעות, קטנה כגדולה, ויוצרים תרבות של הסתרה וחוסר אמון או שמא ביחידה בה מכילים, לומדים מטעויות ויוצרים תרבות של פתיחות ואחריות?

אולי זה בכלל כמו בטיפול זוגי, כשהבעל מתלונן על ההתנהגות אשתו, מבלי לראות איך ההתנהגות שלו משפיעה עליה וגורמת לה להתנהג ככה. כמו בהרבה תחומים בחיים, מאוד קל להאשים את הצד השני, אבל יותר קשה לראות איפה החלק שלנו באחריות על מערכת היחסים הזו.

קרדיט: pexels – Kendall Hoopes

מה תכל’ס?

אז בואו נצא כולנו מחר למרפסות ונמחא כפיים לעובדי הציבור בכנסת!
כמה רחוק ולא מציאותי זה נשמע אה? אבל יכול להיות שזו לא רחוקה מלהיות הגישה.

ברור, אפשר לשבת ולרטון כל היום על היחס המזלזל של הפוליטיקאים כלפי העם, לכתוב עוד פוסט זועם ברשתות החברתיות ואפילו לעלות לגשר עם שלט מחאה מושקע. ממה שיצא לי לראות עד כה בכדור הארץ, זו לא גישה שמשנה הרבה, או ליתר דיוק, גישה שיותר מנציחה את המצב מאשר משנה אותו. להפוך מישהו ללא בסדר ולתקוף אותו גורם לו להיכנס למצב מגננה – להסתגר, לברוח או לתקוף בחזרה.

אז אולי במקביל לביקורות ולטענות, אפשר להראות גם אהבה, הערכה ואמון ולקבל בתמורה מנהיגים עם יחס דומה. אפשר לתת ביקורת בונה ועניינית על הדרך שבה הם מנסים לעשות את עבודתם (הלא פשוטה) ולקבל בתמורה מנהיגים מוכשרים ומקצועיים יותר. אפשר לסלוח על טעויות ולהכיל כי בסוף גם הם בסך הכל בני אדם ולקבל בתמורה מנהיגים כנים שלא מפחדים לקחת אחריות. והכי פשוט, אפשר לראות את המצב כפי שהוא באמת – לא קבוצה של 120 אנשים שאחראית באופן אקסלוסיבי על חיינו, אלא מערכת יחסים בין העם למנהיגיו, אשר טיבה הוא זה המשפיע על המצב במדינה.

נכון, יכול להיות שעל המנהיגים של היום הדרך הנ”ל כבר לא תעבוד. אבל מה לגבי המנהיגים של מחר?

אני מאמין ששינוי קורה מבפנים החוצה, ושיחס גורר יחס. וואלה, בא לי לבלות את חיי במדינה שיש בה מערכת יחסים של אהבה, הערכה וכבוד בין העם להנהגה. מערכת יחסים בה כל אחד לוקח אחריות על המצב. מערכת יחסים שרואה את כולם קודם כל כבני אדם!
יש כאלו שיאמרו שזאת תמימות, ויכול מאוד להיות שהם צודקים, אבל אני חושב שהציניות קיבלה מאיתנו מספיק צ’אנסים, והיא פשוט לא עובדת.

וויליאם William
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .