אקטואליה

אני מוחה! צריך עדכון גרסה, משהו לא עובד- פמיניזם 2.1

קרדיט: freepick

אני מוחה!

אתן בכל מקום. פייסבוק, אינשטוש, טוויטר, אתרי ומהדורות החדשות ואפילו תוכניות הריאלטי. יש לכן תירוץ, אתן פה “להעלות למודעות”, אז בכל מקום שהמודעות נמצאת, אתן שם. מה יהיה אתכן? אתן רועשות, דורסות, לא בוחלות באמצעים. אם אהיה כנה, אתן פשוט האתגר הכי גדול ש2020 העצימה. מחאות.

די! אני מוחה!

אני לא מסוגלת לראות עוד סרטוני העלאת מודעות של סלבס. ושלא אתחיל לכתוב על סרטונים מבלפור: בליל של מסרים שנצעק מההמון שלא מסכים על כלום.. חוץ מעל זה שלא צריך להסכים.

למען האמת, האמת שלי רחוקה מהפסקה האחרונה. כל הזעקות חשובות, גם אלו שאני לא מבינה או מסכימה איתן. רק ניסיתי להביע את עצמי באופן צורם, חד ופרובוקטיבי. להדהד איזשהו מסר- המורכבות של מחאה.

אני רוצה לדבר על מחאה מאוד ספציפית, שקרובה לליבי ולעיסוק שלי ביום יום, אבל בעייני- אפשר לגזור מסקנות ממה שאכתוב על כל מחאה.

פמיניזם 2.1

בואו נדבר על פמיניזם, אבל לא לא- לא על זכות הצבעה לנשים, שריפת חזיות או יציאה מהמטבח. רחוק ממני לא פחות משיויון אמתי. בואו נדבר על פמיניזם 2.1, הפמיניזם של היום שאחרי metoo#

הסנסציה הוויראלית שעשתה היסטוריה. אבל מה ההיסטוריה שלה? די ענווה ושלוה. לפני שקדם לה האשטאג, התנועה פעלה בשקט יחסי במשך כעשור. המטרה שעמדה לנגד עיניה הייתה לקדם את מקומן של נשים בנות מיעוטים. עם ניסיון לזעוק על עוול משיק אבל אחר לחלוטין, באמצעות מעשה כספים מודרני של אליסה מילאנו (פיבי, מכושפות) התנועה הפכה למחאה ווירטואלית וויראלית. נשים וגם גברים, בכל רחבי העולם המודרני ספרו את הסיפור האישי. ההטרדה המינית האישית של נשים וגברו , התנוססו ברשתות החברתיות, עבודת העומק של התנועה הפכה לזעקה בין לאומית- בהינף של האשטאג אחד קטן.

והעולם השתנה בהרף עין ולא פחות מזה. הטרדות מיניות הפכו להיות דבר שמדברים עליו. הבושה לשתף, תחושת הבדידות של קורבנות, האשמת הקורבן, חוסר המודעות של הצד המטריד. כל אלו פחתו. וזה נפלא. אבל בואו ננסה להבין, איפה אנחנו היום ובזכות מה. בזכות מחאה.

אבל.. באיזה מחיר. בואו נחשוב על המחיר של מחאה

אבל רגע.. מה זו מחאה? זעקה על מחדל נוראי שחייב לשנות. אבל מה מחאה מבקשת? האם לצעוק שיש בעיה זה הפתרון? אפשר לצעוק, להעיר את כל השדים מבלי להציע פתרון? אולי גם מבלי שיהיה פתרון סדור, הצעקה היא צעד ראשוני שמאיץ תהליכים. זה מספיק? אולי יש נושאים, שהם כל כך רגישים, שדווקא צריך לפנות אליהם לאט. לדון, להרהר, לשנות לאט. האינטואיציה שלנו, שבנינו כל כך יפה עם הניסיון הרב שלנו בעולם, מכווננת אותנו ברכות ועדינות לבצע שינויים קטנים.

סביר שיוזמי המחאה ומשפיענים מרכזיים בתחום מכירים את הנושא על בוריו, אוחזים באג’נדה שלמה. אבל מחאות, בטח גדולות פעמים רבות הופכות למשחק טלפון שבור מסוכן. האם באמת ההמון שצועק, זועק ומייחל לשינוי, יודע איך לבצע את השינוי או מה השינוי המתבקש?
זעקה חברתית גורמת להצפה. ב2017, שם שם בעת מעשה הכשפים, כמעט היה בלתי אפשרי להתחמק משיתוף קורע לב של חברים ברשתות החברתיות. אבל הנפש? איך היא תתמודד עם ההצפה? מבלי לאסוף כלים בדרך, להבין מה היא צריכה, איך יודעים איזה שינוי צריך להנהיג פה?

אם מישהו מרוויח. זה אומר שמישהו מפסיד?

והשאלה הקשה מכל. האם זעקה ואצבע מאשימה מגייסת מישהו? אם נוצר עוול, מישהו אשם. מישהו יוצר את העוול. לכיפה אדומה אסור ללכת לבד ביער, לא בגלל פטריות המאכל או הבוץ. אלא כי יש שם זאב. גם אם כיפה אדומה תצא ליער עם מצ’טה כדי להתגונן מפני הזאב.. עדיין בסיפור הזה יש זאב. והקשה מכל, כל עוד מצביעים על אותו יצור וקוראים לו זאב, הוא בהכרח יצור מסוכן וכיפה אדומה בהכרח יצור בסכנה. מאזני הכוחות לא משתנים…

אני אישה, ולעולם לא אוכל להבין באמת תחושות של גבר. אבל אני מקשיבה לחברים, אני מקשיבה לנערים שפוגשת בעבודתי ואני שומעת המון בלבול. מישהו תלה שלט ענק : “זהירות יש זאב ביער”. ההאשטאג הקטן הזה יצר המון בלבול בקרב גברים ונערים. המסר הועבר, לא להטריד. אבל עם המסר הזה כל כך הרבה קולות נזעקו בין השורות. ההאשטאג לא מחק את התרבות שלנו, שמניחה ציפיות והנחות על מה היא גבריות. ומצד שני, איך מקיימים גבריות כשהיא סותרת את כל מה שההשטאג הזה מביא. גבריות מוצגת כ… “גברית” בכל מקום, בסרטים וסדרות, בפורנו ובחיי היום יום: גבר הוא חזק. גבר הוא מנצח. גבר הוא מוצלח. הנצחון הכי גדול הוא לזכות ב”נערה” (עשר נקודות בונוס, אם בהתחלה היא לא רצתה). בתוך כל בליל המסרים, מתקבלת מציאות מאוד מורכבת ומבלבלת. במיוחד לחבר’ה הצעירים יותר וחסרי הניסיון..

אז מה כן?

מפה, אין לי תשובות חד משמעיות. הזעקה נשמעה. ההדים שלה ממלאים את המרחב ואי אפשר להתעלם. גם אם המסרים לא מחודדים וברורים. אי אפשר להתעלם ממנה- אלא רק לעשות חושבים כיצד למנוע את הצורך בזעקה נוספת. עכשיו זה הזמן לבצע את עבודת השטח העמוקה. אולי קשה לבנות, אחרי רעידת אדמה. אבל אם רעידת האדמה כבר התרחשה, אין טעם לבכות על המבנים שנהרסו: אהובים יותר או פחות, יפים יותר או פחות- אלא פשוט לבנות משהו חדש, נכון יותר ומותאם יותר. צריך לפקוח את העיניים לשינוי המהיר שנעשה ולהבין את המחיר שלו, ומה באמת אנחנו רוצים לשנות. כולם וכולן.

 

einatgmo
נכתב על ידי
עינת גומבו, פריפראלית פריבלגית שחותרת לשיוויון מגדרי. מרצה,מייעצת, מדריכה, מעבירה סדנאות ומשחקת בהצגה בנושא מיניות. בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. וגם קצת ליצנית (רפואית כמובן).
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    רעות

    28/12/2020 20:54

    מעניין מאוד, תודה לך

  2. Avatar

    מלני בר

    28/12/2020 22:56

    כיף לקרוא אותך !!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .