אקטואליה

היום ההוא שבו הוטרדתי מינית

הטרדה מינית
קרדיט: Larm Rmah - Unsplash

בגיל 14 גנבו לי את התמימות.

הסתובבתי לבדי באור יום, רק רציתי להיפגש עם ידיד טוב, רק רציתי ללכת לטייל בשוק. עברתי ליד בית הספר היסודי בו גדלתי והתחנכתי ולרגע אחד, התכופפתי. נפל לי קצת הגי’נס, הרגשתי שהוא לא מכסה מספיק, ועצרתי לסדר. תוך מאית השנייה, הרגשתי ידיים על החזה שלי, ידיים שאני לא מכירה, ידיים שאני לא רוצה. עד אותו רגע, אף אחד בחיים לא נגע בי, והנה זה מגיע ממקור שאני לא מעוניינת בו בשום צורה.

התגובה הראשונה שלי הייתה לצרוח “מה אתה עושה?” והתשובה של הנער הייתה “אונס אותך”. קפאתי.

בגיל 14 נמחקו לי כמה דקות מהחיים. אני לא באמת זוכרת איך שנייה אחר כך בעטתי בו והמשכתי ללכת מהר, אני כן זוכרת שהוא המשיך ללכת אחריי. בלי בושה, בלי פחד, הוא המשיך וצחק וחשב שיש לו עוד סיכוי לגעת בי שוב. הגוף שלי המשיך ללכת והעיניים שלי התחילו לדמוע ורק רציתי להגיע לקצה הרחוב, לידיד שלי שכבר חיכה שם. בלי בושה, הוא פשוט נגע בי, באמצע היום, בשכונת מגורים טובה באמצע העיר האהובה שלי.

כשהגעתי לידיד שלי, הוא ראה אותי בוכה ולא הבין מה קורה, מה קרה, למה אני נראית ככה, למה אני רק דומעת והמומה. אמרתי לו שזה שמעבר לכביש נגע בי. הוא ישר רצה לרוץ אליו ולהגיב באלימות, העיניים שלו הפכו לרעות וכועסות וכל הוורידים במצח שלו כמעט התפוצצו, גבר בן 14 שרוצה להגן על זו שלצידו.

Photo by Jen Theodore on Unsplash

בגיל 14 נתתי לו להתחמק.

פחדתי יותר משכעסתי וביקשתי מידיד שלי שיישאר לידי, לא יכולתי להיות לבד. ביקשתי ממנו להמשיך את התכניות שלנו ולהתעלם מהרגעים האלה, שהשאירו בי טראומה לתמיד. כמה שבועות אחר כך הוא סיפר לי שזיהו אותו במקיף, לפי הצורה שבה הוא רץ כשברח והוא קיבל מכות כמו שמגיע לו. זה לא ניחם אותי בשום צורה.

רק בגיל 20 הצלחתי לדבר על הדברים. למרות שהגרוע מכל לא קרה לי, לקח לי שש שנים לעכל שמישהו נגע בי. מאז, אני הולכת ברחוב בפחד, עד היום, תמיד מסתכלת אחורה. אני נבהלת מכל דבר קטן ולא סובלת שנוגעים בי בהפתעה. מאז, בכל גבר אני רואה גם אויב פוטנציאלי, כי הגוף שלי מבין שיש להם את היכולת לפגוע בי, גם אם ארצה וגם אם לא. מאז, אני מפחדת. תמיד.

היום יושבת ילדה בת 16, אחרי ש- 30 גברים חדרו לגופה. חיללו אותה, השתמשו בה, הפכו אותה לאטרקציה. זה מחליא אותי לחשוב שהם יושבים בבית, מרוצים, והיא יושבת בבית מרוסקת לרסיסים. זה מחליא אותי לחשוב כמה זמן ייקח לה לחזור להיות “רגילה”, כמה זמן ייקח לה לתת לגבר לגעת בה, גם אם תהיה שם אהבה גדולה.

אני בוכה על הנשמה שלה שמתה באותו הרגע, כי אני לא יכולה לתאר לעצמי את הכאב שהיא חווה.

והכי מרתיח אותי, שבסוף – היא תחיה עם אשמה, כל חייה, שאולי היא הגזימה, אולי היא נתנה, אולי היא התלבשה ואולי היא הייתה צריכה לצעוק יותר מפעם אחת. היא זו שתלך לטיפול פסיכולוגי, היא זו שתתחיל לבכות כשגבר ייגע בה בפעם הבאה, גם אם זה יהיה בהסכמה. היא זו שלא תוכל לישון בלילה מרוב מחשבות, ותפחד ללכת בלילה ברחובות, היא זו שתישא את הכאב הזה על הגב.

Photo by engin akyurt on Unsplash

ואיך העולם לא עוצר, איך לא מדברים רק על זה, על הנערה הזו שאולי עוד חיה, אבל נרצחה נפשית?
איך דבר כזה בכלל קורה, איך 30 אנשים לא חושבים שמשהו כאן לא בסדר, שזה לא תקין? איך השמש עדיין זורחת כרגיל ואנשים מדברים על דברים סתמיים, כמו חופשות או מזג אוויר? זה מצב חירום וכולם צריכים להתעורר.

היא אף פעם לא תחזור להיות אותה נערה, למרות שהיא לא אשמה.

אני לא אשמה.

את לא אשמה.

ומפלצות, צריכות להיענש.

ברנדה אזרצקי
נכתב על ידי
ברנדה אזרצקי, דרומית, סופרת, כריזמטית על הנייר. מאוהבת כמעט כל הזמן, בשאר הזמן סתם דרמטית.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    שני אוליאל בוזגלו

    20/08/2020 16:17

    ברנדה אהובתי. הכתיבה שלך מצמררת. את צודקת לחלוטין. העולם מתעסק בהבל הבלים. העובדה שאף אחד מהחיות אדם האלה לא שם לב שמשהו לא מוסרי ורע קורה שם זה עוד יותר מזעזע ומפחיד. אפילו לא נער אחד שהבין שהנערה הזו יכולה להיות אחותו/ הבת שלו/ אמא שלו/ ידידה, חברה, בת זוג כל דבר!!!!!! מזעזע שהמוסריות שלנו בנוער של היום שואפת לאפס!

    אוהבת אותך מאוד חברה שלי ומאחלת לך להתעצם ולגדול!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .