אקטואליה

למה הילדים מהשיר “חורף שנת שבעים ושלוש” כל-כך מעצבנים?

צילום: lisa mishli _ flickr

יום-הכיפורים בפתח ורבים שואלים איך לעבור אותו בימי הסגר הללו, למשל המבוגרים שבינינו שוב חוזרים 47 שנים אחורנית, אל מלחמת יום-הכיפורים 1973. קשה להשתחרר מהטלטלה שחוללה כאן, בחזית וגם בעורף, המלחמה הנוראה ההיא. אחד מספיחיה הוא השיר “חורף שנת שבעים ושלוש”

הוא שייך לשירים העבריים הישנים, אלו שאהובים בעיקר עלינו,  אנשי “קבוצת הסיכון”. ובכל-זאת הוא מושמע שוב ושוב בגל”צ ובתחנות רדיו נוספות. זהו שיר נוגע לכל, ובכל-זאת מעצבן ומקומם. שמואל הספרי הוא מחבר התמליל, אורי ודיסלבסקי הלחין.

“הבטחתם יונה, עלה של זית”

השיר הזה בוצע ב-1994 על-ידי להקה צבאית של חיל-החינוך. הטקסט הוא מונולוג של בני העשרים דאז. הוריהם הולידו אותם בעקבות הטלטלה וההלם של מלחמת יום-הכיפורים. הם פונים בנימה של טרוניה אל מולידיהם ומנהיגיהם שלא הצליחו להנחיל להם את העולם המובטח, היפה ונטול המלחמות.

וככה זה מתחיל: “אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש/ חלמתם אותנו לראשונה עם שחר בתום הקרבות/ …וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש/ רציתם למלא בגופכם את מה שחסרה המלחמה”.

התינוקות שבגרו התגייסו לצה”ל, גם הם נאלצים להילחם, להמשיך בדרך אבותיהם ולהגן על המדינה. השלום המיוחל לא הגיע, לא מומשה ההבטחה “להפוך אויב לאוהב”. “הבטחתם יונה/ עלה של זית {שרים בני העשרים-ש.ט}/ הבטחתם שלום בבית/ הבטחתם אביב ופריחות/ הבטחתם לקיים הבטחות”.

 

צילום: נועם קדד, Flickr

התבכיינות מתפנקת

הביטוי השירי “חורף שנת שבעים ושלוש” הפך כמעט לסמלה של המלחמה הנוראה ההיא. השיר המסעיר עורר, כזכור, תגובות מעורבות. בימין הוא הואשם בתבוסתנות ובערעור המורל. אנשי שמאל  מצאו בו ביטוי לציפייה מההנהגה לקיים את ההבטחה, “להפוך אויב לאוהב”. ראשי תחנות רדיו ממלכתיות- “קול-ישראל” וגל”צ- סירבו תחילה לשדר את השיר. הפופולאריות של השיר גאתה בהמשך. הוא גרף מקומות ראשונים במצעדי פזמונים.

בשמיעה ראשונה השיר ממש מדמיע ומעורר הזדהות. ממיס ומכמיר לב. החיילים השרים נראים ונשמעים כמו חבורת מלאכים זכה ותמה. אני זוכרת רק ביטוי התקוממות יחיד ששמעתי   מצד “כוחותינו”, במחנה השמאל. מדובר בתגובה זועמת של חברה היסטוריונית שהייתה- ועודה-ממש אלרגית לשיר ממיס הלבבות. בהשפעתה התחלתי לתפוס מה כל-כך מקומם בשיר הזה: ההתבכיינות המתפנקת, הציפייה המופרכת מדור ההורים לכונן עבור ממשיכיו עולם טוב, צודק וחף ממלחמות. כי הלוא “פניכם בתצלום הישן מוכיחות שדיברתם מכל הלב/ כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכול/ להפוך אויב לאוהב”.

עמיחי: אבא שלי טעה

תשובה מוחצת, מעין קונטרה, להתבכיינות של אותם ילדי חורף שנת שבעים ושלוש מצאתי בשיר אחר, חכם, של יהודה עמיחי: “אבי היה”. {השבוע מלאו 20 שנה למות עמיחי}.השיר הזה, נכתב בשנות החמישים של המאה הקודמת, אחרי מלחמת-השחרור ולפני המלחמות הגדולות הבאות: “ששת-הימים” ויום-כיפור. השיר, המצוטט להלן, מבטא אמת כאובה, בסיסית ונצחית:  אהבת האבות לא תציל את הבנים ממלחמות החיים וכאבם. לא תמנע מהם מלחמות ממשיות, גם לא התמודדויות אחרות שמזמנים להם החיים. הנה השיר:

“אבי היה ארבע שנים במלחמתם,/ ולא שנא אויביו ולא אהב,/ אבל אני יודע כי כבר שם/ בנה אותי יום-יום משלוותיו./

המעטות כל-כך אשר ליקט/ אותן בין פצצות ובין עשן/ושם אותן בתרמילו הממורטט/ עם שארית עוגת אימו המתקשה.

ובעיניו אסף מתים בלי שם,/ מתים רבים אסף למעני, שאכירם במבטיו ואוהבם/

ולא אמות כמוהם בזוועה…/הוא מילא עיניו בהם והוא טעה: אל כל מלחמותי יוצא אני”.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .