נשים

אני רק אדם כמו כולם

אוסף פרטי

1. השבוע לפני

השבוע לפני 4 שנים, הפסקתי לקחת גלולות.
אי שם בגיל 17, אחרי ביקור עם אמא שלי היקרה אצל רופא נשים מזדקן, התחלתי לבלוע את הסוכריות הקטנות והתמימות למראה, כמו ילדה טובה. והנה, בהגיעי לגיל מצוות פרו ורבו, פאתי גיל 29, א’ ואני נרגשים, מפוחדים וממש ממש אופטימיים החלטנו שהגיע הזמן שלנו להקים משפחה.
אז החלטנו.
ליקום יש דרך אחרת בשבילנו ויש לו זמן משלו להגיע לדברים שאנחנו רוצים. אין להאיץ בו, ואין לנסות להבין. רק לשבת בשקט וללמוד. שיעור בסבלנות, שיעור בקבלה, שיעור בהכלה, זוגיות, פתיחות, אסרטיביות, נחישות, רגישות, נפש וגוף ומה לא?! למישהו יש את זה ביותר קלישאתי?

2. מרפי, מרפי הוא בנזונה . סטטיסטיקה היא כנראה אמא שלו

כמו שאתם רואים אותי, חומה כזאת. משדרת פרס מכף רגל ועד ראש , עם גבות שלא מביישות את הנסיכה זהרא ח’אנום ומאמץ של שנים לתחזק את התדמית הזו, נושאת בתוכי גן יהודי אשכנזי טהור שאחראי למחלה קשה.
מכל הדברים שיכולתי לרשת מהצד האשכנזי של אבי עליו השלום, איזה זוג עיניים כחולות או גזרה אירופאית דקיקה, ירשתי דווקא את הגן המדובר. איך שא’ אוהב להגיד ברגע של הומור- “קיבלתי חתול בשק”.
כיאה לפרסיה שחשבה שהיא נמשכת לגנים הנגדיים, התאהבתי בסובייטי, אשכנזי טהור. ואם למישהו ברבנות היה ספק על יהדותו, אז הנה. אין ספק-  א’ נושא את הגן הידוע לשמצה גם הוא.

כלל כפל ראשון במתמטיקה הוא שמינוס ומינוס יוצא פלוס. רק שפלוס במקרה הזה הוא עובר לא בריא, שאם נבחר להביא אותו לעולם עלול לסבול מאוד ואולי אפילו לא להישאר איתנו כעבור שנים ספורות.
כלל ראשון בסטטיסטיקת הגן הידוע לשמצה הוא שהאחוזים לטובתנו. 75% שהילדים שלנו יהיו בריאים. ככה היועצת הגנטית החביבה-יתר על המידה, מסבירה לנו.

א’ ואני אופטימיים, מחליטים לנסות את מזלנו בדרך הטבעית והמהנה. הרי הסטטיסטיקה לטובתנו.
עוברים חודשים ספורים והמקל הביתי מראה סימן חיובי. שמחה וצהלה, סבתוש ובבושקה מאושרות עד השמיים. את התסריט אתם מכירים. בחילות, הקאות, לא יכולה להריח את א’, לא יכולה לשמוע אותו, “אל תלעס ככה, אתה מרעיש לי באוזן, ולמה אתה נוהג כל כך לאט תיסע כבר! אבל זה מהר מדי! תאט!!!” וא’ המסכן, למרות שממש מתחשק לו להיעלם לתקופה, מתנהג כסובייטי טוב ובולע. הטרימסטר הראשון עובר ומגיע שלב הבדיקה שמזהה אם הענקנו לקטן את מיטב הגנום האשכנזי או, שהלוואי ולא. מיליון טפסים, פישוקי רגליים להגברת הגמישות שלי , בדיקות דם, המתנה מותחת עצבים והטרימסטר נגמר בפלוס שבסופו אנחנו במינוס גדול.
אני יוצאת מהגרידה מטושטשת והיקום מכניס לי סטירת התעוררות נוסח שיעור קלישאתי מס’ 1- ציפיות נועדו לכריות וההגה לא בידיים שלי.

א’ ואני אוספים את עצמנו קצת ומחליטים לנסות שוב. הסטטיסטיקה הרי לטובתנו! אם זה קרה פעם אחת מה הסיכוי ששוב? עוברת חצי שנה ומרפי חוזר חלילה. היועצת הגנטית נשבעת שלא ראתה דבר כזה, שפעמיים רצוף. הרופא מבטיח שבפעם הבאה זה בטוח יהיה אחרת. והאנשים סביבנו מחמיצים פנים בניסיון להביע הזדהות. לא’ ולי כבר היו משחקי כוחות במערכת היחסים שלנו, אבל הפעם באמת שהייתי מוכנה לוותר לו. תן את הגנים שלך ולא אכפת לי, מצדי שיחשבו שאני רק המטפלת. הגוף החסון שלי מקבל את הגרידה השנייה קצת פחות בהבנה ואחרי שבועיים כשאני חוזרת לעבודה, מוצאת את עצמי מדממת על האריחים האופנתיים דמויי הבטון.
סטטיסטיקה, סטטיסטיקה. את זונה לא קטנה.

3. הגברים בוכים בלילה

שלא כמו רבות מהנשים שאני מכירה, אצלי הרצון לילדים לא היה מובנה. לא ידעתי את זה מאז שהייתי קטנה, כמו שלא דמיינתי מגיל חמש את יום חתונתי או איך שמלת הכלה שלי תיראה. אין לי רשימת שמות מוכנה לבן או בת ואם להודות, במקרה שלנו הרצון לנסות להביא ילדים לעולם הגיע דווקא מהכיוון של א’. אני דחיתי ככל הניתן. ככה זה כנראה, כשאת גדלה כאחות לשני גברים גברברים, חסונים, מאצ’ואים. סופגת בעל כורחך.

בערך שבוע אחרי שנאלצתי לעבור את הפסקת ההריון השנייה, חגגנו את הולדתו של האחיין המהמם שלי. תארו לכם. א’ ואני עוד מתבוססים בשיברון הלב שלנו מהסטירה הסטטיסטית, והנה, אחיין שלי הנפלא מגיח לעולם. מסיבת הברית הגיעה והכאב והעצב הפרטיים שלי מצד אחד, ובהפרדה מוחלטת כמעט לא אנושית, השמחה והאהבה להולדת האחיין שלי. אתם יכולים לא להאמין לי אבל זה באמת היה ככה.
מאז שאני ילדה יש לי יכולת מופלאה לייצר הפרדות. לימים הבנתי שזה תוצר לוואי של הורים גרושים. כשאת עם אמא אז היא צודקת, וכשאת עם אבא כמובן שהוא. הם לא צריכים לדעת מה האחר.ת חושב.ת והשלום לכולם. ועוד אחת מהפילוסופיות שמנחות אותי בחיים היא האמונה שלכל אחד יש את הדרך שלו לעבור. זה עוזר לי לייצר הפרדות. לא מאמינה בהשוואות. תנסו את זה. קנאה היא רגש לא רלוונטי כשחיים את הפילוסופיה הזאת.

אז, אני מתהלכת לי בברית עם חיוך מיליון דולר. אמיתי. לא פלסטר. נשבעת. וא’ בשוק ממני לא מבין מה נפל על אשתו, מתנהגת כאילו לא התעוררה לפני רגע משאיבת רחם אגרסיבית.

עוד כמה חודשים וא’ יצליח לאמץ את הפילוסופיה בשקל שלי לעצמו, אבל באותו יום עדיין התקשה להתנתק מרגשות האכזבה הפרטיים שלו.  חזרנו הביתה מחגיגת הברית והוא התכנס בעצמו לתקופה ארוכה ומבלבלת. פתאום רילוקיישן עמד על הפרק, שינוי מקצוע, ועוד הרפתקאות בצורת “משבר בואך גיל 50” שכאילו הקדים את זמנו. והנה מופיע לו שעור נוסף בבית ספר של היקום. והפעם- זוגיות.

השתדלתי לזרום עם א’. לא לסרב מיידית, לא לריב איתו ולחשוב שהשתגע. אפילו נרשמנו לסוכנות שתלווה אותנו במעבר לקנדה וטסנו לבקר ברחבי ארה”ב כדי “לבחון אופציות”. בסוף הפלתי את זה על תירוץ עלוב דוגמת “זו ארץ קרה מדי והחורף מדכא אותי”. א’ זרם עם התירוץ, כי כנראה שגם אצלו הכאב קצת שכך.  בשיעור הזוגיות הזה, הבנתי שא’ צריך רגע לנשום, צריך איזה מקום לפרוק את הקושי ולצאת מהלופ שנכנס אליו.

נכון אחיותיי היקרות, אנחנו אלה שעוברות את הדברים הפיזיים. נושאות, בחילות, מקיאות, טחורים, דחיפות, בצקות והרשימה עוד ארוכה. אבל על הרגש אין לנו בעלות. הם עוברים את זה איתנו, מרגישים חסרי אונים. בזמן שלנו יש את הלגיטימציה הזאת לבכות, לכאוב, להתרסק, הם שומעים משפטים כמו “אוי נו, אפשר לחשוב שלך יש רחם!”
א’ דימם ואני דיממתי ולמזלנו ידענו להישען אחת על השני, כל אחד בתורו. טיילנו בארה”ב, ניקינו את הראש וחזרנו להמשך הדרך שעלינו לעבור.

4. אל קפונה סטייל

אנחנו חוזרים והפחד עושה את שלו, הלוא כבר הבנו שסטטיסטיקה היא זונה וכדאי להיות בצד הטוב שלה.
מחליטים לנסות את החלופה השנייה ו”הסקסית” שהציגה בפנינו היועצת הגנטית בפגישה הראשונה- הפריה חוץ גופית. יצא לכם לשמוע? הזרקות ומחטים, כמויות הורמונים שמספיקות ללול עופות, שואבים לי ביציות, א’ תורם את שלו לכוס הפלסטיק, מפגישים במבחנה את הכי מהירים שלו עם הכי מבושלות שלי. ריקוד של כמה ימים והופ נוצר עובר. בודקים שאין לו את הגן הדפוק, מחזירים אותו לרחם ומחזיקים אצבעות חזק חזק שיהיה לו נעים ונוח ושיישאר שם. לא חברים, זה לא אחד הפרקים של “מראה שחורה”, סתם יום ממוצע במחלקת IVF בבית החולים הקרוב לביתכם. פלא הבריאה גרסת 2020.

מזרקים בדיקת פוריות

By Anna Shavets.Pexels

 

העובר הראשון לא נשאר ברחם, אחריו עוד כמה עשרות. זריקות-שאיבות. זריקות-החזרות. חוויות מפוקפקות שאפרט אולי בהזדמנות אחרת, אבל כדי לקצר, הגלגל חוזר חלילה וחולפת לה שנה. סוף סוף אני מתפכחת אחרי שאמא שלי היקרה מטיחה בפניי את מה שניסתה לרמוז בעדינות זמן רב ומתעקשת שאעשה שיחת “פנינו לאן” עם הפרופסור הגאון.

אני לא עושה את השיחה, כי ‘מי אני’ לעומת העילוי שכולם משבחים? אבל אנחנו הולכים לגאון אחר לשמוע מה דעתו.
רופאים הם מאפיה. האיטלקים קטנים עליהם. לעולם לא ישמיצו את דרכו של האחר. אף אחד מהם אף פעם לא טועה. בוודאי שלא מטעה. בין השורות אצל המאפיונר  החדש, אנחנו מבינים שכמעט אף “עובר” מהעשרות שהוחזרו לרחמי, לא יכול היה להתפתח לכדי הזאטוט המיוחל. גאון מס’ 2 מסביר לנו פרטים טכניים ונתונים על מבנה אנטומי של תאי עובר. בלה. בלה. בלה… אני כבר לא איתו, או עם א’ שברגעים האלה יודע לשאול את השאלות לפרטי פרטים כמו מהנדס טוב. אני אי שם במגננה-לנד שמדליקה את כל הנורות האדומות שיש לי בראש. ובבטן. ובלב. כל השנה שעברנו היתה בזבוז זמן? הורמונים, תזמוני זריקות (וחסר לא’ אם הוא מאחר לשעת הזריקה המדויקת), השמנה ושנאה עצמית, חצ’קונים במקומות שלא ידעתי על הקיום שלהם בגוף שלי, האשמה כי ‘באמת הייתי חייבת לשתות את הקפה הזה, שכנראה בגללו אני לא בהריון עכשיו?!’

הו והדמעות. כמה דמעות… וכל זה לשווא?!
יצאנו מגאון מס’ 2 מבולבלים, אבל עם תכנית חדשה ביד. עברה חצי שעה והמזכירה של גאון מס’ 1 התקשרה לרחרח איפה היינו. במאפיה אתם יודעים, שומרים על כבוד.
שיעור יקום נוסף והפעם בקבלה. לא בוכים על עובר שנשפך. היה מה שהיה. ממשיכים הלאה.
עוד שנה עברה במעגל הקסמים ההורמונלי, ואנחנו, נטולי זאטוטים.
מאפיונר אחד לפעמים טוב מהאחר ולפחות למס’ 2 הייתה היושרה להגיד לנו שאולי כדאי להפסיק.
הסכמתי איתו. הספיק לי. א’ הסכים גם. הספיק לו.

5. אני רק אדם כמו כולם

אתם מכירים את הסיפורים על הזוגות שמנסים ומנסים, לפעמים עשרות שנים, בנחישות, התמדה וגבורה? וואו! אני מעריצה אותם. בסוף הם מצליחים. מעטים אלו שלא. בדרך כזו או אחרת הם מקימים משפחה וכולם מעידים שהדרך המפותלת הייתה שווה את קו הסיום. כולנו שומעים את הסיפורים האלה יום-יום, וכל אחד מאיתנו מכיר מישהו כזה. התגובות המצויות “אוי מסכנים”, “כואב הלב”, “מתפללים בשבילכם”, “אתם צריכים להירגע וזה יבוא”, חיוך סתמי עם עיניים מכווצות- תגובות שנובעות מרגישות וחוסר ידע של מה צריך להגיד, או רצון לעזור ולהזדהות עם הקושי שהם עוברים.
מצחיק. בכל ארבע השנים שחלפו, לא הרגשתי שייכות לסיפורים האלה. גם כשהתגובות האלה היו כלפיי. יותר מזה, כששמעתי על סיפור בסגנון, הגבתי כמו כולם. הם מסכנים אבל מה לי ולזה בכלל? כמו שאני רואה את זה, א’ ואני אנשים רגילים, אין בנו משהו מיוחד. יש לנו את הדרך שלנו לעבור ואנחנו משתדלים לעבור אותה בטוב. מבחינתי אנחנו קלישאה מהלכת ולסיפור הזה יהיה סוף טוב ובקרוב.

והרי לכם שיעור מס’ מי יודע כמה של היקום, קלישאות כמו קלישאות סופן לעבוד.

נעמה לייב
נכתב על ידי
נעמה. כבר שנים כותבת למגירה, ונראה שהגיע הזמן לרוקן אותה.
10 תגובות

10 תגובות

  1. Avatar

    נוי בר

    07/06/2020 23:20

    את וא מדהימים ומרגשים. אין על הכוח שלכם!!! אוהבת המון

    • semadar M

      08/06/2020 20:55

      (:

    • Avatar

      נעמה לייב

      12/06/2020 09:13

      תודה נויה
      אוהבת אותך❤

  2. Avatar

    ענבל

    08/06/2020 12:04

    וואו, נעמה , מרגש כל כך! איזה סוף חזק, קצר וקולע, כתיבה ממש קולחת ויפה. שולחת חיבוק..

    • semadar M

      08/06/2020 20:55

      מסכימים!

    • Avatar

      נעמה לייב

      12/06/2020 09:14

      חיבוק ענקי לך ולאיש❤😚

  3. Avatar

    עדי

    08/06/2020 19:47

    נעמה, ריגשת וריתקת עם הסיפור , כתבת מדהים מהממת את

    • semadar M

      08/06/2020 20:56

      (:

    • Avatar

      נעמה לייב

      12/06/2020 09:15

      תודה עדוש
      ושנשמע רק דברים טובים❤🙏

  4. Avatar

    Murphy is a b..ch

    18/06/2020 02:02

    ❤🔆

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .