נשים

הראשונה לשמי, מגינת שבע המשקאות

אלבום פרטי

הדגדוג הסודי שלי. לפעמים הוא מתחיל עוד לפני שיש לו תפקיד מוגדר, אבל לרוב נדרשות לי רק כמה שניות עד שהוא מתגבש לכדי תכנית פעולה ממשית – אני הולכת לשתות

לא משהו דרמטי מדי, סוף של יום ארוך, השכבתי את הפרחחית הקטנה לישון ומגיעה לי כוס יין. מגיע לי להטיל עצמי על הכורסה המתנפחת במרפסת מול עצי ענק וציפורים אקזוטיות (ליתר דיוק אנגרי בירדס, וליתר דיוק דיוק – קרדינל צפוני, עורבני כחול וקנרית אמריקאית, תגגלו, באמא שלי הן ההשראה לסרט), עם כוס צוננת ברוח החמימה ולהינפש. ברגוע. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי, ובאותה נשימה יודעת שאני מיתממת במקרה הטוב ומשקרת במקרה הרע. כמובן שהיו פעמים ששתיתי כוס או שתיים ושם זה נגמר, אבל באותו יום דיבר אליי הדגדוג. בלחש אמנם, או אפילו לא בלחש אלא בקריצה, אבל זה היה סימן מספיק ברור בשבילי להדחיק באופן פעיל ניחוש מושכל של מה עומד לקרות. כמובן, לא עוזר אם אני מתחילה כבר לפני ארוחת הערב, על בטן ריקה, אבל היי – זה גם אותו אלמנט אינטגרלי ליצירת גילופין טהור ומושלם שאין לו תחרות. ארורה תהיי, חרב פיפיות אלכוהולית.

בן הזוג שלי הודיע שיחזור מאוחר יותר באותו ערב כי עצר לפגוש חבר אחרי העבודה ולי, הסתמן, היה ערב פנוי. אני לבדי, עם עצמי. רק אני והאנגרי בירדס שצועקות אחת על השנייה ממקום מושבן, כמו שכנות עם רולים בשיער שמחליפות חוויות מרחוק תוך תליית כביסה, רק במקום בניין ישן ומצהיב כמו הסטראוטיפ הזה, התפאורה הציגה עצי ענק מתנועעים מדיטטיבית בבריזה חמימה, מהבהבים ברכות גווני ירוק-צהוב מעל רצועת עיר מוזהבת בקרני שמש אחרונות בתחתית האופק. כמה שהתפייטתי כאן, וזה עדיין לא ממחיש כמה זה יפה ונעים. למה לא, אני אומרת, היין הזה בהחלט מגיע לי. הו, כן. הנה הוא, ה”מגיע לי” הזה – תחילתו הקלאסית והמפוקפקת של כל סיפור מפואר על חולשה אנושית וגלישה תלולה היישר אל תחתית תהומות תענוגות הנפש והבשר. 

אמרתי לכם שזה יפה (אלבום פרטי)

התיישבתי במרפסת עם כוס יין לבן, הדלקתי סיגריה ונשפתי החוצה אנחת רווחה מעושנת. הפעלתי בטלפון שיעור מדיטציה שמדריך איך לאמץ גישה של הכרת תודה לחיי היום-יום והמשכתי ללגום. כשנגמרה הכוס נכנסתי פנימה, מזגתי חדשה ויצאתי למרפסת להמשיך מאותה נקודה. הרטט העדין שהרקיד את הרקמה תחת עורי עבר טרנספורמציה לכוורת דבורים על ממריצים והדגדוג הפנימי המודחק התחיל להרגיש בבית ויצא לטייל ברחבי הגוף עם בום-בוקס. במקביל החל גם הדיאלוג המוכר שלי עם עצמי – התנדנדות על הסקאלה בין הצד האחראי והמקורקע שמזכיר: “שתי לאט, אל תגזימי, תעצרי עוד כוס אחת, את יודעת מה עלול לקרות” לבין הקצה השני הנכלולי, הזורח בצבעי ניאון, הדבשי והממולכד שטוען “הו כמה זה כיף, זה בסדר גמור לעשות את זה מדי פעם, מגיע לך! הרפי מהביקורת וההגבלות, תהני מהרגע במלואו בלי רגשות אשם ארורים ורק אל תשכחי לשתות הרבה מים”. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהופיע הדגדוג הידוע לשמצה והצד הזה על הסקאלה לא הצליח לשכנע אותי. אגב, לא זכרתי לשתות הרבה מים.

יום למחרת, אני עם הנגאובר קשוח, איטית וכאובת מוח, אבל מה שהכי כאב לי איכשהו, הם רגשות האשם והאכזבה מעצמי. לא בטוחה איך העסק הזה עובד אצל אחרים, אבל משום מה, התחושות האלה הן מנת חלקי עוד מתקופת הרווקות (שהייתה יחסית נטולת דאגות), והן מלוות אותי גם עכשיו אחרי שהפכתי לאמא, באופן קצת יותר הגיוני כנראה. אפרופו להפוך לאמא ועדיין לשתות מדי פעם, אני מתארת לעצמי שנרשמו כמה צקצוקי תוכחה בקהל נוכח בילוי המרפסת המרגש שלי וזו נקודה ששווה לעצור בה ואולי גם לפרק ולהרכיב מחדש; לפני הכל, תמיד, חד משמעית, בראש ובראשונה, ומאז בחרתי להפוך לאמא – אני קודם כל אמא. ויותר משאני מספרת את זה לכם, אני בעיקר רוצה להזכיר לעצמי שגם כשאני שותה קצת יותר מדי, אני לעולם לא מגיעה למצב של ערפול או חוסר שליטה וגם אם כן מתחשק לי להגיע לשם, זה תמיד כשבן הזוג שלי בבית והוא ה”נהג התורן”.

הייתי בן אדם לפני שנהייתי אמא והאדם הזה לא נמחה מעל פני האדמה, וטוב שכך. זה היה מאוד עצוב אם כן. הוא השתנה, בהחלט, אבל לא התפוגג. והנקודה האחרונה שאולי הכי מעניינת כאן, זה שבסופו של דבר אני הצקצקנית הכי גדולה של עצמי. גם אם זה בסדר, גם אם מותר, גם אם אני אחראית ובשליטה, גם אם אני דואגת לנהג תורן, גם אם לא סיכלתי/ החרבתי/ הרסתי/ פגעתי בשום דבר ואף אחד – אני מתייסרת.

האמת היא, שכמה שערב השתייה שלי יכול להיות נעים, מחויך ונטול מועקות ומחשבות יומיום נטולות חן – הנגאובר (פיזי ונפשי) זה באמת אף פעם לא כיף. ודווקא שם, בהתנהלות האיטית, השפופה, האשמה וכאובת המוח שמגיעה אחרי, אני מתבאסת שאני לא האדם הטוב, הנמרץ, הסבלני והמכיל שאני שואפת להיות. אבל הנה עוד תזכורת לי ולכולנו – גם זה בסדר מדי פעם. לא נעים, אבל קורה לפעמים, וממש ממש בסדר.

כבר תוך כדי התבסמות במרפסת, החלטתי לעשות סקר בטוויטר לגבי הרגלי השתייה של חבריי למדיה. אתם מבינים, גם כשאני ‘מתפרעת’ אני בודקת את עצמי, מבקרת ומשווה לאחרים, מטפחת ומשקה את זרעי האשמה. 60 אחוז מתוך 254 משתתפים בסקר ענו שאין להם בעיה להסתפק בכוס או שתיים, השאר העידו שישתו בדרך כלל 3-4 כוסות או יותר. באשר אליי, אני לפעמים ברוב ולפעמים במיעוט, אני חושבת שזה תלוי בדגדוג. הדגדוג הקטן הפנימי שמרים ראש אחרי ימים ארוכים, מעייפים וקצת משמימים, הדגדוג הזה שמזכיר לי ימים רחוקים יותר, פרועים וחסרי דאגות או מחויבות משמעותית. דגדוג שמבקש, מפציר, לשנות פאזה, להחליף מציאות, לצלול לתסריט אחר, ולו לכמה שעות.

יש דרכים אחרות, אחראיות ובריאות יותר לעשות את זה כמובן, אבל לפעמים, רק פה ושם ומדי פעם, אפילו שרוב הזמן החיים שלי הם הסרט הכי נפלא שמוקרן בקולנוע השכונתי שלי – בא לי למרוד בכל ולהרגיש שאני מנתצת השלשלאות, הראשונה לשמי, מגינת שבע המשקאות, קרח אחד בבקשה, תודה.

 

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .