נשים

הגבר שבחדר

חתונה חרדית
אלבום פרטי

3:30 לפנות בוקר. צריך להודיע לרב כי עור הבתולים נקרע.

אבל עור הבתולים שלי רחוק מלהיקרע כי אני עדיין לבושה. עדיין עם שמלת כלה.

הוא מציע שנאכל פירות – אני מגחכת. הוא מציע לי כוס יין- אני מפחדת. שכבות של טול לבן נפוח עם משי ותחרה מפרידות ביני לבין מגע ידו של הגבר בחדר. הוא חמוד, חיוור, מפוחד. מציע לעזור לי לפשוט את השמלה.

ידו גולשת ומרפרפת בשערי הקשיח והמתולתל מ- מוס והוא מתחיל להוריד את הסיכות. סיכה אחר סיכה.
סיכה – ומניח בשידה. סיכה – ומניח בשידה.

אני מביטה בגבר בחדר בהשתקפות מול המראה במבט אטום. הוא סיים עם הסיכות וידו מתחילה לרדת במורד גבי. אני מצטמררת.

פעם ראשונה שיד גברית נוגעת בי. מגע חלש, מרפרף ומפוחד.

הוא שואל בעדינות אם זה בסדר. אני מחייכת לו בפרצוף מעוות של ‘קיבינימט! זה לא בסדר! זה לא בסדר! זה לא בסדר!’
אבל אין ברירה. אני שומעת את הרחש הקל של כפתורי המשי החלקלקים הנפתחים מהלולאות שבגבי.

יש שקט בנינו.

אני שומעת ומרגישה את הבל פיו של הגבר בעורפי.

הוא סיים.

השמלה נופלת לרצפה ועוצרת בברכיים בשל הנפח הגדול שלה. אני עם בגד גוף תחרה לבנה “סט ליל כלולות” מהחנות של ג’ודי הלבשה תחתונה מרחוב רבי עקיבא. אני מסתובבת אל הגבר בחדר. הוא עם חלוק רחצה. אני מביטה מטה ומוציאה רגל אחר רגל מקציפת הענק ונתקלת בכתם לידה על רגלו של הגבר.

“יש לך כתם לידה על רגל ימין!” אני משועשעת מהתגלית, ספק אומרת ספק שואלת ספק צועקת בבהלה. הגבר מסמיק. אומר משהו שכנראה אמא שלו לא קיבלה את מבוקשה בהיריון ולכן זה נוצר. אני לוקחת נשימה עמוקה. הוא מתרחק מעט ומניח את אצבעו על המתג.

עכשיו החשמל כבוי. צריך לקרוע את עור הבתולים.

אני מתחילה לצחוק. “אל תשאל איזה קטע היה בחתונה עם דודה רבקה”
הגבר מביט בי בעיניים עמוקות ואז מחייך.

“רוצה לפתוח מתנות?” הוא שואל בלחש.
התיישבתי על הרצפה עם חלוק המשי הדק שעל גופי, נתונה לשימת לב של כל איבר. מדחיקה את העקצוץ והצמרמורת שעולות בי. בולעת את הבחילה עמוק אל הוושט. הוא מתיישב לידי בחלוק רחצה כחול. מעניין איך נראה לו “הכל “מתחת. אני מהרהרת.

יש לו רגליים שעירות לגבר אבל בידיים יש לו רק פלומה… אני בוחנת אותו תוך כדי שהוא קורע עטיפת מתנה של נעמן ומגלה לי מחבת טפלון בינונית. השעה מתקרבת לזריחה. קרני שמש ראשונות מגיחות בלי צניעות מבעד לתריסים הירוקים של הדירה השכורה בבני ברק. הגבר שלצדי, מתקשח.

” חייבים לנסות”….

אני עוזבת באיטיות ובחוסר חשק את הגביע של “האחים חדד” שקיבלנו מהדודים, ומניחה את כף ידי בידו המושטת. הוא מזיע בידיים. איזה קטע!! אני נשכבת במיטה ומתכסה מעל הראש בשמיכת הפוך. יש עדיין חושך בהיר מסביב. גוון של אפור שנשפו אל תוכו מלתעות שחורות של צבע.

אני מורידה במהירות את  הסט העדין מגופי הקר ומתחילה לשנן את כל ההנחיות שמדריכת הכלות הסבירה לי.

השמיכה הוסטה.

הוא מעליי.

Photo by Daria Shevtsova from Pexels

למחרת בבוקר גיליתי שהגבר אוהב קפה חזק עם רבע מים וכף סוכר.

גיליתי גם שהוא אוהב לשתוק ורוצה רק לשמוע את המלל הבלתי פוסק והלחוץ שיוצא מפי. הגבר נותן לי נשיקה בלחי ואני רצה לאמבטיה למרוח שכבות של מייק אפ. אני שונאת מייק אפ. הוא יקר, נוזלי, לא אחיד, ומכתים את הכתף של זאת שזכתה לחבק אותי ולאחל לי מזל טוב על נישואיי.

אני צריכה פיפי.
אז אני משתינה בעמידה כדי שהגבר לא ישמע את הצליל הנוראי. ממש בושה. אני בת אדם.
אני בכלל… משתדלת לחייך הרבה, לדבר בשקט, לצחקק באופן נשי ומושך כדי שהגבר יאהב אותי. כדי שלא ירצה לעזוב אותי. ואולי אפילו ייהנה להיות במחיצתי.

הגבר קנה פרחים ואני בנשיות אלגנטית וברוך קטיפתי מניחה אותם באגרטל בשולחן הסלון. אני מביטה מרוצה. אולי אני לא כישלון של עקרת בית, אשת חיל, אשה נאמנה.

הגבר בחיי ואני מתוודעים זה לגופו של זו.

אני מגלה את כוחי הפיזי, את קווי המתאר שלי עצמי, את האזורים הרכים ואת האזורים הקשים, את החלקים ואת השעירים את הנעימים והמציקים. אני על ברכיי הגבר ומספרת לו בדיחה. הוא צוחק כל כך עד שעיניו נעצמות וראשו מוטה אחורנית. אני מביטה בקמטים של צווארו שהאדים ומחליטה ללטף את זקנו העוקצני.

הוא מפסיק את צחוקו ובולע אותי בעיניו. אני נטבעת באישוני הרגש שלו וצוללת בעזות אל נשמתו הטובה והרכה.

רק שאני לא יודעת לשחות. ונכנסים לי מים לאוזניים.

לחיים

יעקב דופק על דלת השירותים.
“מה? אני צועקת.
הוא מציץ פנימה בדיוק שאני תולשת נייר טואלט בעצבים.

“רוצה פסטו בלחמנייה או רק גבינה”?

אני קמה, מרימה את התחתונים בנענוע קל, ומחייכת- “נראה לך רק סנדוויץ מספיק לי?”

הוא נכנס מחייך, נשען על אריחי הקרמיקה ונועל את הדלת מאחוריו.

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
2 תגובות

2 תגובות

  1. KingMil

    26/05/2020 12:50

    מבריק! מדוייק!
    שאפו!

  2. נעמה לייב

    06/06/2020 12:15

    אמיצה כל כך. תודה שאת מקרבת וחושפת עולם שלם, בעדינות ובשנינות שלך.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .