כתיבה

טיפול זוגי – סיפור קצר

קרדיט: PIXABAY - Alexas_Fotos

בחדר ניתוחים אחד בבית החולים “לבריאות”, שוכב מורדם עם חזה פתוח ולא יודע מכלום – המטופל

האווירה בחדר היא רצינית, מקצועית, רגועה ונעימה.
המטופל הוא גבר חתיך, גבוה ושרירי כבן ארבעים. הוא מחובר למוניטור, וקצב הלב שלו סדיר. המנתח שלו, רועי, גם הוא כבן 40, הוא גבר צנום עם משקפיים הרחבים יותר מחגורת הכתפיים שלו. רועי נחשב למנתח האמין ביותר של בית החולים, אז תרגישו בנוח (אם כי לא ידועה דרגת האמינות של ביה”ח עצמו).
הוא נראה רגוע. משחק בשפמו השחור, בעוד הוא ממתין לאחות שמסיימת להתכונן.
“שטפת ידיים היטב?” הוא שואל אותה.

יעל, האחות, אישה נוירוטית גבוהה וחטובה, בת 39 כנראה, מתקרבת אליהם עם שרוולים מופשלים וידיים רחוצות היטב.
היא נראית על סף התמוטטות עצבים. “כן”, היא אומרת לאחר נשימה עמוקה שלא עזרה לה ממש להירגע.

הניתוח מתחיל ורועי מבקש כלים שונים מיעל, שלדעתו נמצאת שם אך ורק כדי שהוא לא יצטרך לקום ולקחת בעצמו.
“אזמל”, הוא מבקש ומקבל ממנה בידיים רועדות.
“מלקחיים.” היא מוסרת לו מלקחיים, והוא אומר שהתכוון ל- “מלקחיים של האוכל”.
בקושי רב היא מרימה מקלות אכילה סיניים ממגש כלי הניתוח, וגורמת לרעש מתכתי חזק עם שאר הכלים.
רועי נבהל מהרעש, והוא בטעות חותך מעט את הבטן של המטופל עם האזמל.
הוא פונה הצידה בכיסאו המסתובב, אל מנת נודלס בקופסת take-away, ולא מצליח להסתדר עם מקלות האכילה.
(את הפצע שגרם עם האזמל, הוא מסתיר עם המפית ששמו לו בקופסה כדי שיעל לא תראה.)

“לעזאזל עם הסינים האלה והמלקחיים שלהם”, רועי אומר פתאום, “תביאי מזלג.”
יעל מרימה מזלג ממגש הכלים, והוא מחליק מידיה ונופל לרצפה. היא ממררת בבכי קל, ורועי פולט אנחת תסכול.
“טוב עזבי. תביאי סיגריה…” היא מכניסה לפיו סיגריה והוא לוקח שאיפה בעודו מניח את מקלות האכילה הסיניים בידיו של המטופל, ואז ממשיך לנתח אותו. דמעה של יעל זולגת אל תוך מנת הנודלס של רועי.
“יעל מה את עושה?! את משנה את כל יחס המליחות במנה! תזהרי בבקשה.”
ובעוד הוא צועק, הוא לא שם לב שאפר הסיגריה נופל על גוף המטופל – אל תוך החזה הפתוח שלו.

המטופל משתעל בפתאומיות, אך עדיין נראה מורדם.
רועי ויעל מתבוננים בו, מופתעים.

יעל פולטת יבבה ולוקחת במהירות את הסיגריה מפיו של רועי, ומניחה אותה על מאפרה ליד מגש הכלים הסטרילי;
ואז מחייכת בהתנצלות קלה אל עבר שלט התלוי מעל שולחן המגש: “נא לחטא את הידיים היטב לפני תחילת כל טיפול”.

באמצעות מקלות האכילה, רועי שולף איבר מתוך גוף המטופל,
ויעל שרואה זאת מתחילה לאבד שליטה, ונשענת על ידו ומזיזה אותו.
“מה יש לך היום?”
“סליחה”, היא אומרת בקול חנוק, “אני חושבת שאני עוד לא מוכנה לחתונה.”
המטופל פוקח עיניים סקרניות, ואילו רועי יעל, עסוקים בשלהם – לא רואים כלום.
“מה?” רועי שואל, מופתע מדבריה של יעל,
ומפיל בטעות את חתיכת האיבר הפנימי על ראשו של המטופל – מסתיר את עיניו. “מה זאת אומרת לא מוכנה?”
יעל נאלמת דום. רועי נשען בכבדות לאחור בכיסאו, מתוסכל.
מכונות ההנשמה והמוניטור של המטופל מגבירים קצב. האווירה בחדר מעט מטרידה. הטיפול נזנח.

“את לא יכולה לעשות לי דבר כזה. כולם כבר מוזמנים!”
היא מביטה שוב במטופל, ופורצת בבכי חזק. רועי מנסה להרגיע אותה, ומלטף אותה בעדינות עם האזמל.
היא נרגעת לרגע, מנסה להתעשת; משפילה מבטה מטה ואז אומרת: “התנשקנו”.
“כן, גם שכבנו. מה קשור עכשיו?”

“לא…” היא אומרת ואז נעצרת, מנסה לאזור אומץ. “התנשקתי איתו.”

רעש המכונות גובר. רועי מניח יד על החזה כאילו הוא עצמו המטופל שגופו קורס.
ידי המטופל נעות בעוויתות קטנות, האיבר הפנימי שעל ראשו נופל הצידה בקו העיניים ועד לרצפה ומשאיר אחריו שובל אדום נוזלי. הוא מתאמץ לפקוח את עיניו הדביקות מדם (סקרנותו גברה במיוחד).
“על מה את מדברת, עם מי?” רועי שואל.
יעל לא עונה. היא מביטה במטופל. כל גופה רועד. המטופל עוצם את עיניו מהר בבהלה, פן תראה שהוא התעורר.

“איתו?” רועי שואל, מצביע על המטופל עם מבט מופתע – נעלב.

המטופל מנסה להראות כאילו גופו מפרפר.
יעל מפורקת – פניה אדומות מבכי. “הוא מפרפר”, היא אומרת בקול רועד.
“אמרת שזה נגמר ביניכם!” הוא אומר, מתעלם מדבריה.
“זה עוד רגע באמת נגמר!” היא אומרת ופורצת בבכי.

רועי מניח את כלי הניתוח שלו בצד, ומתיישר בכיסאו; וכעבור רגע הוא מכריז: “לא מטפל!”

“מה?” היא שואלת אותו, מחניקה את דמעותיה.
“לא מטפל בו!”
המטופל נראה מופתע. מוטרד. שאון המכונות גובר, מלחיץ יותר.
יעל מתעשתת, ומישירה מבט אל רועי. היא מנגבת את דמעותיה, ולובשת ארשת רצינית וכעוסה.
“תגיד לי, אתה נורמלי? אתה חייב לטפל בו!”
המטופל מהנהן לעצמו בלחץ – הם לא רואים אותו.
כמו ילד קטן, עם פרצוף חמוץ, רועי משלב ידיו בכעס ואומר בקול מתפנק: “לא רוצה!”
“זה יפגע לך בשם הטוב”, יעל אומרת לו.
“גם אם תבטלי את החתונה זה יפגע לי בשם.”

רועי מאבד עשתונות. הוא חופן את ראשו בידיו. קם מכיסאו.
יעל לא יודעת מה לעשות עם עצמה. “רועי?” היא קוראת לו, אך הוא לא מקשיב.
הוא אוסף מלקחיים רגילים ממגש הכלים, ובעמידה ממשיך לטפל במטופל, אך מפסיק שוב באופן מידי.
הוא מתהלך סחור סחור בחדר, ומתוך לחץ הוא מורט לעצמו שערות מהשפם, שהספיק להלבין בדקות האחרונות.
“רועי?” יעל קוראת שוב.
הוא מתיישב חזרה, מנסה להתרכז מחדש בטיפול; ושוב מפסיק מיד וקם ממקומו; מייבב ומזיל דמעה.

“רועי!” היא צועקת.
“מה?!”
“תירגע,” היא אומרת בעדינות, “זה כולה נשיקה.”
“לפני רגע אמרת אין חתונה!” הוא צועק ומאבד כל שליטה על עצמו,
ומתחיל לאסוף עם המלקחיים חלקי איברים פנימיים מהמטופל ולהשליך על יעל בכעס.
גוף המטופל מפרפר בפראות. רעש המכונות בלתי נסבל.
יעל נבהלת למראה המטופל, ובמקביל חוטפת מרועי איבר פנימי לפנים.
האווירה בחדר הניתוחים: על הפרצוף!

מבעד לאיברים הנשלחים עליה ללא הפסקה, היא ממררת בבכי ומתחננת מרועי:
“הדופק שלו עולה, אתה לא שומע את המוניטור?”
“זה סתם,” הוא אומר וממשיך להשליך עליה איברים בגדלים שונים, “יש פאק במכונות האלה, זה ככה בכל ניתוח.”
“מה?” יעל קוראת. המומה. “אז מה קרה לשאר המנותחים שלך?”
“אה סליחה!” הוא צועק, ומתאכזב שהאיברים הולכים ונגמרים, “את לא תשני לי נושא עכשיו!”

רועי נעצר לרגע. מנסה להירגע, מתנשף. יעל מושיטה אליו יד בעדינות ומנסה לעזור לו להירגע.
הוא דוחה אותה מעליו, ומבלי לשים לב, הוא נותן מכה לאחת המכונות, ולפתע רעש המכונות נרגע – הדופק שוב סדיר.
המטופל נרגע – רווח לו שהמכונות מבשרות ששלומו שוב טוב.
“את רואה,” אומר רועי, “זה סתם. זה כמו האנטנות בטלוויזיות של פעם, שצריך הזיז ולסדר את התמונה”.
הוא מטלטל את המכונות כדי להדגמים לה, ותוך רגע הדופק נהיה שוב מהיר,
והתראות מבהילות מתחילות להישמע בכל החדר. המטופל מתעלף, ורועי שוב מטלטל את המכונות.
הכול נרגע שוב, והמטופל מתעורר. הפעם הוא כבר ממש לחוץ, ומתבונן ברועי במבטי אימה.
“די רועי,” יעל אומרת, מוטרדת, “אולי הגזמתי קצת, עדיין אפשר להתחתן”, היא ממשיכה, ותוך כך מנסה להוריד את טבעת האירוסין שלה.

המטופל מביט ביעל שמסירה את הטבעת, ומתיישב ומסיר מפניו את מסכת החמצן.

רועי ויעל עדיין בשלהם, – לא שמים לב לכלום.
יעל מצליחה לשלוף את הטבעת, אך היא נזרקת בעוצמה אל האוויר וישר אל תוך פיו של המטופל, שצונח חזרה ללא הכרה אל המיטה.
רועי ויעל מסתובבים לראות לאן הטבעת עפה – יעל מחפשת אותה על הרצפה בצד אחד, ורועי מחפש על המתלים של הקירות בצד השני. שאון המכונות עולה שוב, ויעל מיד מסתכלת אל עבר המטופל – הוא משתנק במהירות, והיא נבהלת.
המטופל פתאום לוקח ידיו לצווארו בשכיבה, ויעל צווחת בבהלה.
“רועי”, היא לוחשת בפחד.
“מה?”
היא מתקרבת אל רועי – נצמדת אליו. היא מצביעה על המטופל ביד רועדת,
ומתחילה לגמגם: “ה… ה… הוא… ק… קק… קק….”
“כן! הוא בחלט ממש קקה!” רועי אומר, ואז מוסיף: “גם לך לא חסר”.
היא מסובבת את פניו של רועי אל המטופל וממשיכה לגמגם: “ל… ל… לא. הוא…”

פתאום המטופל קם אליהם. רועי נבהל ודופק צרחה, וקופץ היישר אל תוך ידיה של יעל.

היא תופסת אותו, והוא נעמד חזרה על הרצפה, מיישר את צווארונו.
המטופל נשנק, מצביע על גרונו בתנועות היסטריות.
“מה זה, מה יש לו?” רועי שואל.
“יובל!” יעל צועקת אל עבר המטופל, “זה לא הזמן לפנטומימה”.
יובל המטופל מסמן בידיו “לא”, ותופס שוב את צווארו בלחץ. משתנק. מתפתל. רועד. אך הצוות שלנו לא מבין רמזים.
“אולי הוא צריך להקיא,” אומר רועי, “אתה צריך להקיא?” הוא צועק ליובל ואז אומר ליעל שתזיז את מנת הנודלס שלו משם.
יובל מאדים ופולט קולות גרוניים. יעל לא זזה. רועי מנסה להגיע אל האוכל אבל חושש להתקרב לאזור.
הוא מוותר, ואומר בליבו שיקנה כבר מנה חדשה אחרי שיסיים את הניתוח, ממילא הרוטב הזה לא משהו.
חצילים אף פעם לא היו ה-  cup-of-tea שלו. אולי משהו עם בוטנים? הוא צריך לראות שוב את התפריט.
“אולי קשה לו לדבר? עוד לא חזר לו הקול נראה לי…” יעל אומרת ואז צועקת אליו:
“יובל, מה קורה? אתה רוצה אולי מים? תה?”
במאמץ רב, יובל מרים את גב כף ידו ומראה להם את אצבעותיו.

מטופל בבית חולים

קרדיט לתמונה: PIXABAY – Tammydz

“נו מה עכשיו,” רועי שואל בקוצר רוח, “הוא עושה לנו חידון?”
יובל מתחרפן ומצביע בנוקשות על אצבעותיו.
יעל קופצת בהתרגשות וקוראת: “חמש מילים!”
יובל מחווה בגופו כמופתע בתסכול ומראה שוב את ידו. רק הקמיצה למעלה, והוא מצביע עליה.
“מילה ראשונה!” קוראת יעל.
“כן, מילה ראשונה… מילה ראשונה”, רועי אומר, חוזר אחריה, כאילו שגם הוא מבין.
יובל, שכבר נהיה כחול, תופס בשארית כוחותיו את אצבע הטבעת של יעל,
ואז קורס על ברך אחת כאילו הוא מציע נישואים.

“הלו!” רועי צועק עליו, “היא כבר מאורסת!”
“אני לא רואה טבעת,” יעל אומרת בקול חלש, מתנגן, ואז: “הטבעת! הוא בטח בלע אותה!”
יובל כבר לא בהכרה. שוכב על הרצפה.
“רועי מהר, תעשה לו היימליך!”
“עוד משהו? שלישיה אולי? הוא הפילגש שלך, תעשי לו את”.

יעל מנסה להרים אותו בכוח – הוא כבד מדי.
המכונות משמיעות אוסף של רעשים מטרידים, שמתערבלים האחד בשני. מלחיץ.
היא דופקת לו על החזה בזמן שהוא שכוב על הרצפה.
“יודעת מה”, רועי אומר פתאום, “לא מגיע לך בכלל גבר כמוני, לכי תתחתני עם הזומבי הזה שלך”.
הוא ניגש לאט ובזהירות אל האוכל שלו, אוסף אותו, והולך לכיוון הדלת.
מכונות המוניטור מחרישות אוזניים. יעל קורסת ליד יובל ומחבקת אותו.

רועי יוצא מהחדר, והולך לחדר ניתוחים אחר, שם מחכים לו שני מתלמדים ומנותח מורדם אחד על מיטה.
“שטפתם ידיים היטב?” הוא שואל אותם.

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .