דיבור אחר

ביפולרית – פרק א’

ציור ועיצוב גרפי: ביפולרית

לובשת שחור

בגיל 43, אחרי חיים שלמים של דיכאון קל, הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, שהיה מענג להפליא עבורי ומעצבן מאוד עבור סובביי. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה.
בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן – עמוק בתחתית.

ספיצ’לס

אני כותבת עכשיו לאחר שנה וחודשיים של היעדר יכולת לכתוב או להתבטא בכל צורה אחרת.

שנה וחודשיים שבמהלכם הייתי קבורה מתחת לאדמה, מציצה מפעם לפעם מנקבי האוורור, בדמות צל אפרורי של עצמי. מושיטה יד לחיבוק, שוטפת כלים, מקפלת כביסה, מסדרת ארון ומאזינה בקושי, בגלל בעיית קשב וריכוז שצצה לה פתאום, למעטים שנשארו סביבי.

מאזינה בקושי ומתקשה מאוד לדבר, להרכיב משפטים שלמים, בכתב ובעל פה, בשל היעדר מילים.

מילים, שהיו תמיד חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. מילים שבהן יצרתי עולמות מאז שהייתי בת שש, ונעלמו ממני תחת מעטה של הדיכאון הכי כבד וארוך שידעתי אי פעם.

ציור ועיצוב גרפי: ביפולרית

ציור ועיצוב גרפי: ביפולרית

אובדן הדעות, הרצונות והצרכים

לא רק המילים נעלמו לי בתקופה הבלתי אפשרית הזאת, שאני מתקשה להאמין שהיא מאחוריי (לעת עתה, כי אני יודעת שהיא תשוב, כי כך קורה לרוב במניה דיפרסיה, אצל אחרים).

נעלמו גם הדעות, הרצונות, רוב הצרכים (כולל הצורך לקנות דברים לעצמי ולאחרים, כולל הצורך לאכול, הצורך להפגין אכפתיות כלפי עצמי – לאכול בריא, לעשות ספורט – להתלבש יפה, למרוח קרם לחות, להתאפר, להשתמש בתכשיטים, לקנות דברים) ורוב הכישורים והיכולות שלי.

מאז ומתמיד הייתי חולת שופינג, ברמה מוגזמת, כך שהפסקת היכולת ליהנות מקניות הייתה מאוד מוזרה.

פתאום נכנסתי לחנויות, ולא הרגשתי שום דבר מלבד מועקה. הכל נראה לי מכוער ויקר מדי. לא הצלחתי לקנות לעצמי כלום, גם דברים שהייתי צריכה, במשך יותר משנה. חשבון האיביי שלי, שבאמצעותו השקעתי בעבר אלפי שקלים בחודש בבגדים ובשלל חפצים לעיצוב הבית, הוזנח לחלוטין למשך יותר משנה. אפילו לא הוספתי חפצים לסל הקניות, לרכישה עתידית…

הכול שחור

לא הצלחתי להבין למה קניתי פריטי לבוש צבעוניים כל כך לאורך השנים. הצלחתי ללבוש רק שחור.

באופן כללי, לא הצלחתי להיזכר למה כל כך אהבתי צבע, למה כל הבגדים והאקססוריז שלי צבעוניים ותחפושתיים, למה בבית שלי אין קירות לבנים.

לא התרגשתי יותר ממשתלות, שהיו גורמות לי בעבר למיני אורגזמה.

לא נהניתי מאף חנות, גם לא מהחנויות הצבעוניות ביותר, שכל כך נהניתי לרכוש בהן בעבר.

נעלם הצורך להשקיע גם בצמחים שלי שאותם אהבתי מאוד, ממש הרגשתי אותם, וכעת לא חשתי כלפיהם דבר, אז הזנחתי אותם עד שמתו.

הפסקתי להקדיש זמן בעיצוב הבית שלי, שהיה מאז ומתמיד תחביב מענג ופתאום לא עניין אותי.

לא יצאתי יותר לבתי קפה לעבוד לבד, למרות שמאז ותמיד מאוד נהניתי מזה, אבל בדאון פחדתי לצאת לבד מהבית, גם לקיוסק, כי חששתי לתקשר עם המוכר, ופחדתי לפגוש מכרים מהשכונה בדרך.

פחדתי להישאר ערה לאחר שבן זוגי הלך לישון, ובכל פעם שנרדם הדמעות התחילו לזלוג.

פחדתי להתעורר בבוקר, בגלל הידיעה כמה משעמם, מדכא וקשה יהיה היום שלפני.

כמעט בכל בוקר נשארתי שעות במיטה, ערה, לרוב בהתקף חרדה, בגלל הפחד המשתק לקום מהמיטה.

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
16 תגובות

16 תגובות

  1. Avatar

    יעל

    24/11/2020 22:33

    איזה מזל שהיכולת לכתוב לא נאבדה לגמרי, תמשיכי לכתוב

    • מאניה-דיפרסיה

      25/11/2020 15:22

      נאבדה לגמרי… למשך שנה וחצי, ושבה אליי לפני חודש וחצי. משתמשת בכתיבה כדי לפרוק, כל עוד אני מצליחה לכתוב.

  2. KingMil

    25/11/2020 02:12

    type 2- ד’צ’וזן וואנס.
    לפעמים היצר ההישרדות שלנו כבני-אדם יכול להביא אותנו למצבים ‘קיצוניים’- הנקודה לא בטריגר אלא במה שיש בפנים, ואם זה הזמן שלו לפרוץ אז יצירה וכתיבה נעשים עמוקים וחזקים יותר מכל בחינה אמנותית- צריך לדעת לראות את הטוב בין אפיזודה לאפיזודה, ולנסות לזכות שגם אם ‘הסטטיסטקה אינה משקרת’- אנחנו לא מספר.
    כתיבה חשופה-וקולעת!
    ח”ו- חיבוק וירטואלי,
    אלכס

    • מאניה-דיפרסיה

      25/11/2020 11:47

      אני מבינה מדבריך שגם אתה חולה? בין אם כן ובין אם לא, אודה לך מאוד אם תפיץ את הבלוג שלי, כי יש הרבה חולים שמרגישים לבד. שמרגישים שאין איש מלבדם שעובר את כל הסיוט הזה.

      • KingMil

        25/11/2020 16:45

        ‘מבורך’.

        וכמובן שהועבר:)

  3. Avatar

    חגי

    26/11/2020 17:57

    נהדר!!!! וכל כך חשוב לדבר על זה, ולכתוב את זה!!!! מצויין

  4. קורנת

    26/11/2020 20:38

    ואו! הכתיבה שלך חדרה לליבי כמו סכין.
    החשיפה שלך כלכך נוגעת ועצובה בו זמנית. הזכרת לי את עצמי בשיא התפרצות הקורונה לא הייתה לי סיבה לקום בבוקר והכל היה נראה נורא.
    מאחלת לך שתהיי מאושרת ושלווה ותודה על המילים.

    • מאניה-דיפרסיה

      27/11/2020 11:46

      תודה, חמודה. נגעת בי. אני בסדר לעת עתה, תודה. אני אפילו חווה אושר מפעם לפעם (-:
      בהמשך הבלוג-יומן אספר על כל התהליך, ועל האיזון המסויים שהגעתי אליו, אחרי חודשים רבים של מאניה ושנה וחודש של דיפרסיה.

  5. Avatar

    Cutie Pie

    27/11/2020 10:48

    אני מקווה שיש לך בחיים אנשים שתומכים בך ומקבלים אותך כמו שאת. קראתי על הפרעות נפשיות שנחשבות חמורות יותר מחרדה ודיכאון “רגילים”. וזה גרם לי לחשוב כמה המוח שלנו חכם. לפי התיאוריה הפשטנית שלי אין אדם והפרעה נפרדים, אלא יש כאב קיצוני שיוצר את מה שאנחנו קוראים לו התקף פסיכוטי, ואבחנה כלשהי שבאה לאחר מכן. מבחינתי מה שהופך אנשים עם אבחנה “נדירה” יחסית ליוצאים מן הכלל, הן רצף נסיבות יוצא מהכלל ולא רק נטייה גנטית או פעילות מוחית “לא תקינה”. אנשים מנסים להרגיע את עצמם ולהפריד את עצמם מה”יוצא מהכלל”, אפילו אנשי מקצוע מסוימים עושים את זה ובכך מחזקים את הסטיגמה. הלוואי שנבין שכולנו בבסיסנו דומים ולכל אחד מגיעה עזרה ויחס תומך. להרחיק את עצמנו מאחרים ולומר “לי זה לא יקרה” זו לא הדרך ליצור חברה מקבלת.

    • מאניה-דיפרסיה

      27/11/2020 11:44

      היי, תודה על התגובה העמוקה והאמפתית.
      אני מסכימה עם כל מילה.
      אני שמחה לספר שהיום אני באפיזודה מאוזנת יחסית, קצת היפראקטיבית מדי (לדוגמה, כתבתי את היומן הזה בשבועיים, וכבר כתבתי 26 פרקים…. ועוד היד נטויה – כל זה אחרי שלא הצלחתי לכתוב יותר ממשפט, לאורך יותר משנה) בין דיפרסיה למאניה (שמקווה שלא תגיע, וכמובן שלא תגיע הדיפרסיה שאחריה).
      לגבי התומכים, שבלעדיהם סביר להניח שלא הייתי כאן היום – בעיקר בנזוגי המדהים, אב בני, שהכרתי לפני 17 שנה, והכיל אותי לאורך כל הדרך. אספר בהמשך הבלוג-יומן הזה עד כמה הוא היה שם, בלי תנאי, גם כשהייתי עמוק למטה וגם כשהייתי למעלה, מעצבנת בטירוף. אלמלא הבטחתו שיטפל בי בבית, היו מאשפזים אותי במחלקה פסיכיאטרית, שזאת החרדה הכי גדולה שלי מגיל מאוד צעיר.
      יתר התומכים היו חברה חדשה והורססססת שהכרתי מהשכונה, שהכילה את השתיקה שלי, וראתה את הצבע מבעד לשחור.
      תמכה גם חברה אהובה וותיקה שלי מהתיכון, שהמשיכה להתקשר אליי כמעט כל שבוע. גם היא הכילה את העובדה שיכולתי לבטא פחות או יותר שתי מילים ברצף, ואז לשתוק. אוהבתותך, חברה.
      עוד תמכה בי אחותי המדהימה, פסיכולוגית קלינית במקצועה, שתמיד הייתה שם בשבילי. היא ובנזוגי ליוו אותי למיון הפסיכיאטרי, ובכל השנים שלפני והשנה וחצי שאחרי. עם אחות זוועתית כמוני, שאף פעם לא מתקשרת, זה בכלל לא מובן מאליו. היא התקשרה בכל שבוע, בעיקר בתקופת הקורונה, שבה כמעט שלא נפגשנו, למרות שאני לא התקשרתי יותר מפעם אחת. לאורך כל תקופת הדיכאון הצלחתי לבטא את עצמי רק מולה ומול בנזוגי. בכל שיחת טלפון שלנו הייתי מתפרקת מבכי במרפסת האחורית, כדי שבעלי ובני לא ייחשפו לזוועה. היא הקשיבה לי, וייעצה, ואין כמוה. אני כאן תמיד בשבילך, ואוהב אותך לנצח. תודה סיס.

  6. Ronit Koren

    29/11/2020 18:53

    סיוט. כל מחלות הנפש, בהן אין שום פגם פיסי באדם, הוא נראה כמוני כמוך, אך יש משהו בלתי נראה, שלא מאפשר לו לתפקד כמו אדם “רגיל”, מה שלא מסביר כלפי חוץ את האופן בו הוא נוהג, כפי שלמשל ברור לנו לגמרי מאדם שהוא עיוור בעיניו.
    משתתפת איתך ומחזקת אותך על המקום בו את נמצאת, וראיתי את האופן בו את מתארת את עצמך, וחשבתי שנכון יהיה להדגיש את העובדות שכתבת שם, שמה שככל הנראה הוביל להתקף היה השילוב הלא מומלץ בין הכימיקלים הרפואיים הקונבנציונליים, לבין ה”סטלה” שאהבת לחוש.
    חשוב שאנשים שמשלבים יידעו לאן זה עלול לקחת אותם.
    מחקתי את המשך התגובה, שמדברת יותר על האנרגיות שלנו, ועל איך אנו מזמינים דברים לתוך חיינו.

  7. מאניה-דיפרסיה

    29/11/2020 20:46

    אכן. מה שככל הנראה הוביל להתקף המאני שלי היה שילוב של גראס מבוקר עד ערב, רבע אטנט ביום, וסמי מסיבות – בעיקר קוק ואמדי – אחת לשבוע למשך כשנה, נוסף על נוגד הדיכאון שנטלתי קודם לכן למשך 23 שנים.
    כל אלה, ובמיוחד כשהם משולבים יחד, עלולים לגרום להתקף מאני אצל אנשים הסובלים מהפרעות מצב רוח.
    ראו הוזהרתם…

  8. Avatar

    שירי

    01/12/2020 15:54

    תודה לך! על החשיפה, על השיתוף, על היכולת להסביר, על הרצון לעזור ועל ההבנה הגדולה שצרת רבים היא לעיתים מיני נחמה.
    מחכה לקרוא עוד בשקיקה ומחזקת אותך בחזרה

  9. Avatar

    שם של זקנה

    02/12/2020 14:27

    איזה כיף לקרוא אותך

  10. Avatar

    Cutie Pie

    03/12/2020 18:09

    ממש מזדהה עם כל התופעות האלה של דיכאון. מי שלא חווה לא יכול להבין איך זה לאבד את החשק לחיות, לאבד את הטעם לאוכל

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .