דיבור אחר

דוקטור עצב ומאסטר היי – זה הרנסנס שלי ואני המיילדת (3)

קרדיט: אלבום פרטי

חלק ג’

מחשבות שהורדתי לדף, דצמבר 2015, תל אביב

“זו אחת התקופות המאתגרות בחיי. מוזרות ומאתגרות.

לא בדיוק יודעת איך לצייר אותה במילים, בעיקר כי אני חוששת שזה יצא כמו קשקוש. איך מציירים מערבולת הרים?

כי זה מה שקורה כשרכבת הרים מתרסקת לתוך מערבולת.

למדתי ריקנות על בוריה, עד אוזלת-אוויר מהריאות. 

הבדידות הכאיבה לי בכל עצם בגוף, לא כל שכן חברת בני אדם. 

דיממתי תהומות של אכזבה, יאוש ופחד. 

יד אחת פוררה כל מה שנגעה בו ויד שנייה בראה. 

חשבתי על למות, על לא לחיות, לא להתקיים. 

חשבתי על סוף סופי, על האדמה. חשבתי על השמיים. 

חשבתי שאני ואקום חסר משמעות ושיננתי בה בעת את היותי כליל השלמות. 

שאלתי מי אני ומה לעזאזל אני עושה פה, ובשביל מה. 

שאלתי מה מרכיב אותי, מה יש בי, ולמה. 

בכיתי, בהיתי, בניתי, נשברתי, נבהלתי, נבעתי.

קרדיט: אלבום פרטי

אני מדברת על התקופה בעבר כאילו היא נגמרה אבל זו השיטה שלי לזרז אותה. אני מוחאת לה כפיים כדי שתקוד כבר את הקידה המזוינת שלה ותחזור אל אחורי הקלעים. 

עד הפעם הבאה (החיים מחזוריים הלא כן?). 

כל עוד היא פה אני נותרת קליפה של משהו שנראה די דומה לי מבחוץ אבל בפנים הוא אמבה חסרת צורה שממתינה להנחיות. 

סימן. כיוון. עיצוב. הדרכה.

מי להיות? אני זה מספיק? איך בשם כל העננים הכי השחורים והמאורות הכי בוהקים אני אמורה לאהוב את עצמי? 

ותוך כדי כתיבה אני מבינה שזה כנראה מה שקורה למי שמוטח אל ה״רוק בוטום״, אל הקרקעית הגסה, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. 

זה מה שיציל אותי.

אני מתחרטת – אני לא רוצה שהתקופה הזו תסתיים ותחזור אל אחורי הקלעים. 

זו התקופה המכוננת והחשובה בחיי. זו תקופה של התרוממות משפל, גילוי החיים מחדש, פריחה מדברית, נביטה, תחייה.

זה הרנסנס שלי ואני המיילדת.”


חודש קודם לכן:

“היי תל אביב. אני מניחה שלא הבחנת בזה כי את עמוסה ועסוקה כמו דבורה, אבל נטשתי אותך לתקופה. סתם למקרה שהסתקרנת, אני בחד-נס, מתארחת אצל רופא מדקר מוכשר ואיש אשכולות באופן כללי, להלן יקרא: דודי היקר. אני לומדת איך להנביט, ממממ ובכן, הכל. אני גם אוכלת את זה במקום את הג’אנק שאני קונה במבצעים של חברי מועדון באמפם. ואם כבר התחלתי עם אוכל זה יהיה מרושע מצידי לא לפרט דוגמה לארוחת ערב: מגוון עדשים מונבטות, קציצות אפויות מירקות ועדשים, חומוס מגרגירי חומוס מונבטים, ממרח משקדים ושומשום מונבט (!) לחם אתיופי בהכנה ביתית ותערובת פטרוזילה וכוסברה בשמן זית ושום. אני! אוכלת פטרוזיליה וכוסברה! לעזאזל ימות המשיח פה ואף לא כותרת אחת בעיתון. החברות החדשות שלי הן 5 כלבות, 2 חתולות וכמה תרנגולות. אני נושמת אוויר, אמיתי יעני. אני שוטפת ידיים ופנים עם סבונים טבעיים שדוד שלי מייצר לבדו ומשתכנת בבקתה עגולה ונעימה שהוא בנה בשתי ידיו. בכל אופן, תל אביב, סתם רציתי שתקנאי קצת, ושתדעי שאני לא מתגעגעת. בינתיים”.

לחלק א

לחלק ב

על מה את מדברת?

אם אתם כאן, תודה שאתם קוראים. אין לי מושג אם זה מעניין מישהו או למה בעצם שזה יעניין מישהו אבל אני משפשפת חזק את הרגלים הקרות ופשוט עושה את זה בלי לחשוב. מוזמנים לחוות דעה, בעדינות.

ושוב תודה.

נתקרא בחלק הבא, והמאתגר (עבורי) במיוחד.

נשימה עמוקה.

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    מיכאל

    25/07/2020 20:03

    קראתי את הנושאים השונים והיות ואני וותיק על הכדור אני אוהב ספרים. אז ישר ראיתי שהכל מאוגד לספר. יש בו מכל טוב העולם. מהורות עד דכאון וכתוב יפה כל כך רגיש כל כך וכזה מהחיים כזה😄

  2. אלינוריגבי

    01/08/2020 16:26

    היי מיכאל!
    מתנצלת על התגובה המאוחרת רק עכשיו ראיתי שכתבת 🙂 ממש משמח ומרגש אותי הפידבק שלך, נותן עוד קצת אומץ להמשיך. אז המון תודה על זה והמון תודה שקראת והקדשת מזמנך להגיב 3>

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .