דיבור אחר

דוקטור עצב ומאסטר היי – אלף תשע מאות שמונים ומשהו (2)

דוקטור עצב ומאסטר היי - אלינור ריגבי
קרדיט: אלבום פרטי

בפוסט הקודם התחייבתי לפרסם תוך יומיים את החלק השני של מה שהתחלתי כאן. אני עוד לא בטוחה איך להגדיר את זה כי ‘ספר’ מרגיש לי גדול ומאיים, אבל זה לא באמת חשוב. הנה הוא כאן, כמו שהבטחתי. תודה שאתם פה.


פרק ב’

כילדה, תרגלתי תדיר מבט נוגה עם נגיעות קשיחות, כי חשתי שזה הולם את האישיות שלי. הקפדתי לא לחייך יותר מדי ולשמור על ארשת חתומה ומרוחקת, אולי אפילו קצת תוקפנית ומתנשאת. קראתי כל מה שנקרה בדרכי, כתבתי הרבה מגיל מאוד צעיר, והשתמשתי בביטויים כמו “ירד לטמיון”. הרביתי להרהר בליווי אותה הבעה מתורגלת שציינתי מעלה. ידעתי גם להיות פרועה ושטותניקית ומצחיקה וחייכנית אבל זה הרגיש כמו שוקולד עם סוכריות קופצות או שלגון גומיגם – את קונה את הממתק בשביל התוספת המפתה ואז מגלה ששמו שם בדיוק שתיים או שלוש כאלה. לא מספיק, בקיצור. לרוב, אין מנוס מלהאשים את היצרנים. את שולחת אינסוף מכתבי תלונה ממורמרים עד שאת מבינה שיותר בריא להפסיק לאכול את החרא הזה ולהכין משהו חדש, טעים להפליא, עם כמה תוספות שרק תרצי ושיהיה פאר הפאקינג יצירה. אבל עוד נחזור לזה. 

לענייננו, הייתי (נו טוב, עדיין) ילדה רגישה להחריד. בשונה מהיום, אז ידעתי עוד פחות איך מתמודדים עם העניין ואיך מתנהלים בעולם עם לב שמתנוסס על המצח, או מכביד על הגב או מציץ חשוף מתוך החזה – מוזמנים לבחור מטאפורה. אולי זו גם הסיבה שתרגלתי קשיחות, כדי להתכסות בה. ניסיתי בכל כוחי להיות כמו כולם, להידמות. הרגשתי שאני נטע זר, חתיכה לא מתאימה של פאזל. אבל עכשיו אני חושבת – האם לא רוב הילדים ככה? האם להשתלב חברתית בילדות הוא לא דבר קשה ומחורבן ומביך ומכעיס ומאתגר ומעליב ומשתק עבור רוב הילדים בעצם? איכשהו הרגשתי לבד בזה. לא נקרו בדרכי ילדים שגרמו לי להרגיש שאנחנו חווים שותפות גורל. שגם הם חוזרים הביתה כמעט כל יום בוכים. היו את אלה שמעליי בסולם ההיררכי והיו את אלה שמתחתיי. זה הכל. לי לפחות היה הכישרון לעטות תחפושת אז השתלבתי שם איפשהו באמצע. אולי האמצע הזה, בין הכיסאות, הוא היה הבעיה. תמיד חשבתי שנולדתי עצובה אבל היום אני לא בטוחה בזה. היום אני חושבת שאולי למדתי מהר מדי לקחת כל מה שנראה לי עצוב וכואב אצלי ובעולם ולהניח על הכתפיים הקטנות שלי.

דוקטור עצב ומאסטר היי - אלינור ריגבי

קרדיט: Annie Spratt – Pixabay

כך או כך, את כל הזוויות החדות של האישיות והביטוי העצמי שלי קיפלתי עם החוד פנימה, מאוד מאוד עמוק. את הריק ביניהן מילאתי בחיקויים של הסביבה שלי. התלבשתי כמו כולם, דיברתי כמו כולם, התנהגתי כמו כולם, צחקתי ממה שכולם צחקו, התעצבנתי על מה שכולם התעצבנו וחשבתי, שאני חושבת כמו כולם. למעשה חשבתי בלבול עצום, וכמעט בכל פעם שהתפלק לו בטעות האני האמיתי שלי, או שלרגע חשבתי שמותר לתת לו להתאוורר קצת ולחלץ עצמות – נכוויתי. “פחחח, קלטתם מה אלינור אמרה לי עכשיו? עלק ‘את מוציאה אותי מן הדעת!‘ איזו חננה”. 

אני מניחה שילדים אחרים אולי לא היו מתרגשים כל כך, אבל אני כאמור הייתי רגישה. לב-מתפורר-לאבקה-למראה-ציפור-יפה רגישה. אז בלא מעט פורומים חברתיים מסוימים העדפתי לשתוק רוב הזמן וכשכבר הוצאתי הגה מכווץ מבין השפתיים, מחאו לי כפיים כי דיברתי. אני חושבת שהמאבק להשתלב גרם לי להרגיש שחובת ההוכחה עליי, כל רגע, כל הזמן. חייבת להוכיח שאני מספיק טובה, מספיק חכמה, מספיק מצחיקה. זה הפך אותי לילדה מאוד תחרותית, ולמעשה, לאדם תחרותי עד היום. ואם נראה לי שיש מצב שאפסיד אני לא משתתפת מלכתחילה (בעיקר היום, כי למי יש עוד כוח לתחרויות). ושלא נתחיל לדבר בכלל על רגשי נחיתות (אבל אולי קצת). ולבסוף, אם אני צריכה לבחור משחק ילדות אחד נוראי שהיה שנוא עליי במיוחד והצליח להבעיר בי גם סטרס, חרדה ומצוקה וגם מטאפורה ממש מוצלחת לחיים שעתידים להפרש לפני, זה ללא ספק ‘משחק הכיסאות’. אלוהים, כמה שנאתי להישאר עומדת שם לבד, בלי פאקינג כיסא. כמה כעסתי על עצמי.

עכשיו שלא תבינו לא נכון. כוונתי אינה להתבכיין ולהלין כאן על הילדות העדיין-פריווילגית שלי ומה עשו לי וידה ידה. ילדים הם ילדים הם ילדים ויש אינסוף סיבות ומורכבויות והסברים וגורמים ואירועים שנולדים מתוך השתלשלויות סבוכות שמובילות לצורות התנהגות שונות של ילדים וילדות וכן, יש לי התקפי חריזה. תתמודדו. אז בואו רק נסכם, ילדים זה קשוח, ילְדוּת זה מאתגר, כולם יוצאים מזה בחיים חוץ מאלה שפחות.  אז הנני לפניכם, קרביים שפוכים כמו יצירה של פולוק עם ארסנל פרובוקציות באמתחתי, תוצר של הילדה שמחאו לה כפיים כשהצליחה סוף סוף לפתוח את הפה ולדבר.

דוקטור עצב ומאסטר היי - אלינור ריגבי

לא ג’קסון פולוק אבל מספיק דומה לקרביים שפוכים קרדיט: Paweł Czerwiński – Unsplash

 

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .