דיבור אחר

מחבואים

קרדיט: Canva

הוא יושב במחבוא שלו.

מציץ החוצה בעיניים תוהות, מסתכל על העולם מבעד לרווח צר.

הוא רואה את העולם רק איך שהוא רוצה. כשהוא עצבני ומוטרד ממה שהוא רואה, הוא יכול לסגור את הפתח הצר ולהיעלם. אף אחד לא יראה, אף אחד לא ישים לב, אף אחד לא ידע מה הוא מרגיש.

מאז ומתמיד אהב את המשחק הזה, הוא  הרגיש מעל כולם ככה. זה משהו שהוא רק שלו ואין מצב שמישהו ידע, וזה שרק לו יש את הידע, הופך אותו עליון בכל מה שקשור באחרים.
הוא סופר את השנים בלב כי אסור שידעו כמה זמן כבר נמצא שם. הוא רואה דמויות חולפות ,נכנסות ויוצאות מתוך חייו. זה לא שהוא אנטיפת, זו התקשורת שלו עם העולם- הוא בוחן ומסתכל מרחוק, מבפנים.
כל כך נוח, כל כך חמים ונעים. הוא יכול להתקיים כך עוד שנים.

אם הוא רעב, הוא פותח את כיס המעיל הכתום שלו ונוגס בחתיכת סניקרס ישן. זה אוכל שהוא אוהב וזה אמור להספיק לו לגמרי. בתוך הכובע הקטן והמחודד שלו יש שוקו בשקית שלא מתקלקל לעולם והוא לוגם ממנו לגימות קטנות כל אימת שמתחשק. הוא חושב לפעמים שהוא יצור קסום, אבל אז כועס על עצמו שהוא בכלל חשב משהו כזה, כי זה מתנשא.

פעם אחת ויחידה רצה לצאת מהקופסה. הוא ראה מישהו חולף שמצא חן בעיניו, חיכה ללילה ויצא מהמחבוא. הסתווה בין העצים וזחל לאט לאט החוצה. הוא רצה לראות אותו שוב אבל החושך ניצח והוא חזר אל הקופסה שלו. אל הרווח הצר. אל המגבלות המנחמות.

עוד מעט בטח ימצאו אותו, השמועה כבר עברה בכל מקום. כולם יודעים שהוא ישנו איפשהו רק לא ממש בטוחים איפה. הם בטוחים שהוא קיים רק באגדות, שיש לו כוחות מיוחדים. אבל רק הוא יודע שהוא לא מיוחד, הוא משוכנע בזה. עבורו, הוא סתם איש קטן שמצליח להיכנס לתוך קופסה.

בשבילם, הוא הגמד האחרון ביער.

גמד על נדנדה

קרדיט: Canva

יולזי
נכתב על ידי
יולזי, אשת איש וחתול, אמא, מורה, כותבת, מרגישה.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .