דיבור אחר

חולמת חסרת תקנה

קרדיט צילום: פרטי
צילום פרטי

עוד יום נגמר לו ות׳אמת שעכשיו בדיוק סיימתי להקשיב לפודקאסט היחיד שאני שומעת – gals on the go של שתי היוטיובריות האהובות עליי. היה לי חשוב להקשיב לפודקאסט כי אחת מהיוטיובריות נעלמה מהרשתות החברתיות לאחרונה לאחר שטיילה למדינה אחרת בזמן מגיפה עולמית בה טיולים אינם מומלצים ואמרה כמה דברים דברים שהתחרטה עליהם שגרמו לבלגן עם הקהל שלה.

בעקבות ההיעדרות שלה למדתי להבין באופן מוזר כמה התוכן שלה עושה לי טוב על הלב. היא בערך היוטיוברית היחידה שאני ממש מוצאת את עצמי מחכה לתוכן שלה, שמרגיע אותי וגורם לי לראות דברים הרבה יותר לחיוב.

ההיעלמות שלה אותה ניסתה לטייח במילים יפות שאכזבו אותי, ולטאטא הכל מתחת לשטיח גרמו לי להבין מספר דברים חשובים: לא לקחת הכל כמובן מאליו, להבין שברגע אחד הכל יכול להשתנות (על הטעויות האלה אותה יוטיוברית שעמדה על 560,000 רשומים במקור כבר איבדה לא פחות מ-13,000 רשומים וזה רק הולך ופוחת) ושהפרסום הזה לו אני לא אחת שואפת, עלול פשוט להיות הרסני.

בחורה עם משקפיים

קרדיט צילום: we heart it

האם אני שואפת לפרסום הזה, או פשוט להיות כמו אוהד אזולאי ועוד רבים וטובים שמרגיש לי שרבות הנערות שיושבות ומחכות למוצא פיהם, אלה שיש להם פוסטים כתובים טוב, ארוכים או שלא, והמוני צעירות וצעירים מוצאים את עצמם בשורות ומתייגים חברים?

כל ליל אני מרגישה כמו ילדה קטנה שמחכה לפיית השיניים, או במילים אחרות לשיחת הטלפון הזו מהאחד הזה שקרא וראה את הפוסט הזה שלי ורוצה להשקיע בתוכן שלי, לעבוד איתי, משהו. פשוט כי יש בי את האמונה הזו שאפילו בתקופות מורכבות כמו אלה, דווקא בתקופות כאלה, יש מי שרוצה לעזור ולתמוך, ביצירה, באומנות, במשהו.

עוד תובנה חשובה שלי היא שבימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מערערת מחדש בחלומות שלי. לא בטוחה מהם. לא בטוחה שאני בשלה לעבוד קשה כל כך שוב, שאני בשלה לעוד מלחמות שנדמה לי שאני כל החיים מנהלת (אבא where u at להגיד לי שאלה החיים?).

אני רק יודעת שאני רוצה לכתוב.

לכתוב על כיצד אני מרגישה. לכתוב טורי דעה ועל היחסים שבינו לבינה. על אהבה, זוגיות ובתכלס – כל מה שמעניין אותי.
אני יודעת שעכשיו – יותר מתמיד אני רוצה להשמיע את הקול שלי, נדמה שחופש הביטוי והחופש הבלתי נגמר ליצור הוא מה שנותן לי ולעוד רבים כמוני את הכוח להמשיך.

מרגיש לי שאלוהים בו אני מאמינה, בישות הזו שקיימת שם למעלה, שם אותנו למבחן.

זו שנה מורכבת, שמלמדת אותנו לחשב מסלול מחדש וגורמת לנו להבין מהן התשוקות האמיתיות שלנו בחיים. עד לפני כמה חודשים לא היה דבר שרציתי יותר מלעשות קריירה. הייתי במירוץ בלתי נגמר כדי שתהיה לי רשימה משוגעת כדי להראות דברים מטורפים שעשיתי עד גיל 20… 21, 2, 3 4 ו-5? לא היה לי מושג רק ידעתי שאני רוצה לפרוץ גבולות.
ועכשיו? פתאום מתחשק לי הטיול הגדול אותו עד לא מזמן בחיים לא שקלתי אפילו. מתחשק לי להיזרק עם עצמי בטיימס סקוור, בלב העוצמה והשפע, ופשוט לעמוד ולספוג את הכל. מתחשק לי להוציא את כל הבגדים המגניבים מהארון כולל הכובעים האלה שאני אף פעם לא חובשת ולו פעם אחת לקחת אותם איתי על ראשי לטייל בסמטאות של פראג או ברצלונה.

לצאת לטיול עם הכובעים האירופאים

לצאת לטיול עם הכובעים האירופאים.
צילום: רעות גונן

לצאת לטיול בלי תאריך חזרה, רק אני והאנגלית שלי אותה אני כל-כך אוהבת ומשתוקקת לדבר כמה שיותר.

לפני כמה חודשים רציתי להוציא ספר עם כל הקטעים הכי אמיצים שחושפים כנראה יותר משחשפתי אי פעם. עכשיו אני עדיין משתוקקת לפרסם אותו, אבל לעבור עליו לפני 70,000 פעם. לפני כמה חודשים שאפתי ככה בסתר אולי להגיע לעריכת מגזין ״לאישה״. היום זה עדיין חלום גדול אבל בא לי בדרך אליו להתנסות גם בהגשה ובהנחיה.

או… שיהיה לי משהו שלי, גדול, שאיכשהו יצמיח כנפיים ויקבל תאוצה.
בא לי לקבל את שיחת הטלפון הזו שמישהו ראה את התוכן שלי והתלהב, להיות ילדה עם מזל. אבל מזל אינו ב- DNA שלי בדרך כלל, יותר עבודה קשה ויריקת הרבה דם.

״קחי שנה ותשתחררי״, אמא אומרת. ״מעריץ את הכוחות של הילדה הזו לספורט והמשמעת הפנימית אבא אומר״. לו אבא ידע כמה באמת זה מה שבתוך כל הבלגן הפנימי מביא לי את השקט.

לעצמי אני אומרת- תשתחררי באמת. כרגע אין לך את ברצלונה או ארצות הברית מול הבית יש לך שקיעה מהממת ואוקיינוס עצום, וערב ערב את מסגלת לעצמך מנהג לצפות בהם, מקשיבה למוזיקה אהובה ולא מחפשת תשובות. אלא רק מדמיינת ומביטה אל האופק הרחוק.

בא בדיוק שיר שאמא תחייך לעצמה כעת שהצליחה למכר אותך אליו. ״בוער בי השינוי״ של מרינה מקסימיליאן בלומין.
הפזמון אומר – שני אנשים עומדים ומסתכלים אל מול אותה תמונה – אני רואה הרים אתה רואה שקיעה״.
כנראה שהדמיון עובד אצלי הכי חזק אבל גם אני רואה שקיעה, ובוער בי השינוי אבל אני מקשיבה לשיר מדמיינת ולא מחפשת תשובות.

יודעת בליבי אל מול השקיעה המהממת שמתישהו, הן יבואו בעצמן…

שחר בן ימיני
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .