דיבור אחר

אין לי טיפת מזל

אין לי טיפת מזל
Photo-by-luizclas-from-Pexels

“איזה מזל את?” פנתה אליי א’ מיד כשפגשתי אותה לראשונה

“שור” עניתי לה.

“יופי, אנחנו נסתדר, אני דלי והם טובים יחד”.

הנהנתי אליה בחיוך. שמחה שקבענו את רף הכימיה בינינו עוד לפני שפציתי מילה. מאז א’, הקולגה שלי לעבודה, מונה את משנתה הרוחנית האסטרולוגית בין עמדת הקפה, לפינת העישון, למרפסת ה’סמול טוק’ ומול המראה בשירותים.

מעולם לא הייתי טיפוס של כוכבים.

לא עובדים עליי השיט של הנצנצים או שיירי הקסם של פיות. מעולם לא צפיתי בכוכב נופל והבעתי משאלה, מעולם לא הבטתי מעלה ואמרתי “ראה בני” בקול עמוק בשדה פראי בערבה. מבחינתי כוכבים היו סימן ליציאת השבת ויאללה שוטפים את הסיר של הצ’ולנט.

מבחינתי כוכבים היו סמליל של דברים זמניים שתכף נופלים מטה ומשאירים אחריהם מכתש, או שלא. מבחינתי כוכבים היו יועצי פרעה שראו שם את הולדת משה רבנו. מבחינתי כוכבים יפים נהדרים כהדפס על חולצה, כתליון שרשרת, כמדינה שאליה אני שואפת לנסוע ולבצע שופינג של החיים. מבחינתי כוכבים הם במדור העמוד האחרון בעיתון, של האסטרולוגית הג’ינג’ית השמנמנה שפוכרת ידיים וכותבת לי כל יום בכל חודש כי היום זה יום טוב לעסקים ולאהבה.

אבל בשביל א’ כוכבים היו סימן דרך, כוכבים היו המטפחות שהותירו לה החיים על ענפי העצים כדי שלא תלך לאיבוד. הכוכבים שידרו לה בלילה לפני איך היום למחרת ייראה, את מי תכיר, איך תסתדר והאם לא כדאי שתעלה בסולם. א’ הייתה מהלכת אימים בין נצנוץ לנצנוץ, מודדת בעקביות את מסלולם האנכי של הכוכבים, תוואי הדרך הרוחביים על פני הגלקסיה, מסעם בעולם הזה ובעולם הבא עלייתם ונפילתם.

היא היטיבה את לבה ומוחה לכל משאלותיה מול הכוכבים. גם כשכל מה שראינו מול חלון העבודה זה פיח ועשן תעשייה של חנות הבשר ממול. “אולי עדיף באמת לא להשקיע עכשיו בשיחה כי מרקורי בנסיגה” היא אומרת / מודיעה לחלל העבודה ופורשת לבחוש לעצמה כוס קפה מהמכונה.

וכולם שותקים. נותנים כבוד לא’ הרואה בכוכבים.

וכמו כוכב היא בולטת בתלתליה השחורים, עיניה הקטנות והמלוכסנות וקולה הנמוך והעדין.
איך אפשר לא להאמין לו לקול השקט הרך האיטי הזה שמדבר לי על המזל.

טיפת מזל

Photo: Rakicevi Nenad – Pexels

אפרופו מזל…

אני? אין לי מזל אני. מעולם לא זכיתי, לעולם לא אזכה, הכוכבים שלך? שונאים אותי, הם רואים אותי מלמעלה ומתחילים להתאגד תוך כדי לעג וליגלוג, וואלה זאתי, אולי ניתן לה לזכות באיזה זוג מצילתיים?

תמיד הגרלות היו הסיוט של הילדות שלי. בעצם גם היום אני מתעבת הגרלות. יותר נכון- מפחדת מהם פחד מוות. הציפייה הנוראה הזו, תוך כדי החזקת הכרטיסים, שינון המספרים, מעבר מרגל לרגל בחוסר סבלנות,ששש… אני צועקת, שמא לא אשמע את המספר שלי עולה בהגרלה ולא אשמע שזכיתי בזוג אופניים או טיסה בשמי הארץ, אוי איזה סיוט.

וכמה הגרלות היו לי בחיים! כל ראש חודש, כל הילולה, כל חג, כל התוודעות או אסיפה, אפילו בשבת!!!

תמיד היה את המנחה הלא כריזמטי שחושב שהוא שנון, מוחה זיעה מהמצח וצורח למקרופון “והזוכההההה ב… משקפי צלילה מיוחדות אטומות למים… הוא… היא … הם” אוי אוי, כמה רע לי היה. כמה מר גורלי. שונאת הגרלות אבל תמיד אני מוצאת את עצמי איכשהו עומדת בקהל עם כרטיסים ב2 ש”ח, מספרים לא ברורים בפונט של מדפסת מודעות על קום המדינה. אוף.

בפורים האחרון עוד לפני עידן הקורונה, היינו בקריאת מגילה בבית הכנסת, עמדתי עם ילדיי והבטנו בפעלולן הבלונים מנפח בלון גדול בצורת פרח, כתר, לב. נהדר.

ואז הרב הודיע כי הרגע הגדול הגיע! רגע ההגרלה!

החוורתי, סימנתי לילדיי ש… אולי נלך חמודים? כבר מאוחר? והם היו כל כך להוטים על הבלונים שעוד קודם הצטיידו בכתריסר פתקים קטנטנים עם שוליים משוננים ומספרים. לרגע הגדול. שהנה הנה הוא מגיע. ניסיתי לומר להם שהפרסים נראים ממש מע’פנים, ילדים, כאילו מה, מדבר אליכם מכונית על שלט ב- 10 ש”ח? אני אקנה לכם ב- 50!

אבל הקטנים שלי לא הקשיבו לי בכלל. “שששש…” אמר לי הבן הגדול, “אני חייב לשמוע את המספרים של ההגרלה”
מספר אחרי מספר, לרגע העליצות בלב גוברת כי התחלת המספר דומה ואז… נפילה, שברון לב. זוועה. אני לא זכיתי בכלום. אני הרי לא זוכה. הכוכבים הרי שונאים אותי.

הבן שלי לעומתי, זכה בקסדת סמי הכבאי אדומה בצבע של בנות. אמממ… הוא כבר שונא את אדם פרייס עוד מגיל 3. הוא רצה את האופניים או לפחות את הגמבויי.

בכי. “איזו הגרלה דפוקה” הוא אומר לי בדמעות

ואני אנה אני באה?

אוף שונאת הגרלות.

שונאת ציפיות. שונאת אכזבות.

שונאת כוכבים שמבטיחים לי דברים.

היום אני לא קוראת תחזיות בעיתון. פעם קראתי שהיום זה לא טוב לנסיעות. ומה עושים כשיש נסיעה ארוכה לאזור הצפון? בדיוק כשקראתי תחזית? כל הדרך ברכבת אני כוססת ציפורניים, מדמיינת תרחישים של נפילה מהפסים, התנגשות מסלולים, אש, מחבל שמתפוצץ, מטאור שנופל, הכל עבר כאימה במוח.

בסוף הגעתי לחיפה. בלי לק בציפורניים ועם כאב ראש נוראי.

מאז אני לא קוראת בכוכבים.

אמרתי ל- א’ שאין לי מזל. כי אני מעל הכוכבים. היא טוענת זה גורלי ולא ניתן בשום צורה לברוח ממנו. מאז והיום- סיכמנו שנעשה קמפינג לילה, נאמר תהילים והיא תקנה לי טלסקופ במתנה.
בלי שום הגרלה!

 

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
2 תגובות

2 תגובות

  1. KingMil

    26/06/2020 00:10

    את חייבת לחבר ולהוציא ספר, הכתיבה שלך סוחפת ברמה כוכבית!
    מבטיח לקנות את הזה עם ההקדשה שעולה קצת יותר.
    סופ”ש שמש

    • המצנזרת

      26/06/2020 12:46

      יוו אתה המלך
      וההשראה.
      תודההההה

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .