דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק ראשון

חמסה
קרדיט: pixabay

קריצה

“אני רוצה חמסה” שולה אומרת לי.

“בשום אופן! מה לנו ולשטות הזאת?”

מאז שהיא התחברה עם איזו בחורה מעופפת מהחוג לדרמה שלה, הבית נהיה רוחני בקטע מוגזם. האוויר בסלון מורכב משמנים ארומטיים, עשן קטורת וצחנת בדים מרופטים שהיא אוספת מהרחוב.

“לא שאלת אותי אפילו למה!”

היא צודקת, אני כל כך אימפולסיבי לפעמים. אבל מה לי ולכאפה הצבעונית הזאת עכשיו? כאילו יד עם שני אגודלים אמורה להגן עלי מפני העין הרע הזאת שלה. היא לא מדברת איתי ואני משיב לה פייט זהה. ממש מייצג ספונטני של פאסיב-אגרסיב אנחנו.

בערב היא מראה לי תמונות באינטרנט של החמסה שהיא רוצה, כאילו החלטנו שזה קורה.

“חאלס שולה! מה אנחנו עכשיו מאמינים באמונות טפלות יעני? כל העין הרע הזה, זה אפקט פיגמליון, זה מה שזה. את מאמינה שמישהו עשה לך עין, אז את חיה באווירה קודרת”.

היא מתעקשת, ואני מציג עמדה גברית איתנה שמחזיקה לשתי דקות שלמות. אפילו חשבתי להטיל וטו, אבל שנינו יודעים שרק היא יכולה לעשות את זה.

כמובן שהשתכנעתי בסוף. בלעתי. מה אני צריך עכשיו שאשתי לא תדבר איתי בגלל חמסה?

בגבריות עזה ובחיוך מאולץ אני מדחיק את דעתי בנושא. תכלס העיקר שמבחוץ הכל נראה טוב. “סבבה, אני אלך בשישי לשוק הכרמל ואקנה לך כזה כמו בתמונה שרצית.”

“גם מחר פתוח!” יא ווילי האישה הזאת.

למחרת אני מטייל בשוק. יש שם מאפרה מעוטרת באיורים של פרחי פרג. אני נעמד ליד הדוכן ונועץ מבטים במאפרה הזאת איזה שעה. עשן של קטורת זה הדבר היחיד ששולה מאפשרת לפזר בבית, אז חבל על הזמן. אני ממשיך אל דוכן עם חמסות ושאר ירקות. אישה קטנה בגיל העמידה יושבת, ולראשה מטפחת גדולה מזדקרת, שואלת אותי בקול צרוד: “מה חסר לך כפרה?”

ככה היא פונה אלי? באימא שלה? אומץ, רצון, שינוי, חיים – הדברים הבנאליים. “חמסה נראה לי.”

בשנייה אחת היא דוחפת לי לפרצוף 20 סוגים של חמסות ממקורות וחומרים שונים. אף אחת לא דומה לזאת ששולה הראתה לי. פאק! “נראה לי שאולי בפעם אחרת.” אני מודה לה, והיא כבר מתחילה להוריד לי מחירים.

“לא לא, זה לא זה. תודה. סתם, זה לאשתי, היא עם כל העסק הזה את מבינה. אני לא מתחבר לכל הרוחניקיות הזאת.”

“בוא הנה” היא קוראת לי בקול מעושן, “מה זה לא מאמין? מרוב זלזול עוד יצמח לך זלזל”.

היא מנסה לשכנע אותי עם ביאליק יעני? היא מרימה חמסה אחת משלל החמסות שלה, שמבחינתי הכל אותו חארטה, ואומרת לי שהחמסה הזאת היא בעלת סגולות שישנו את עמדתי האטומה.

“שלא תחזור ללא ברכה לאשתך. קח לך והישמרו לכם מהרע.”

אני מודה לה, מופתע מכך שמציעים לי מתנה כאן בשוק. לא יכול שלא לקחת.

“חמש עשרה שקל” היא אומרת. סעמק!

 

בבית אני דופק מסמר בקיר הפרוזדור שלפני החדרים, ותולה את החמסה. שולה אמורה להיכנס בכל רגע, ואני כבר מחכה לה עם ההפתעה הזאת, מבסוט כמו ילד שהכין לאמא ציור.

“מה זה, מה אתה נורמלי?”

“זה מה היה” אני מסביר לה במגננה.

“אבל למה פה? סתם לחורר קיר? רציתי את זה על דלת הכניסה מבחוץ.”

פעם אחת! פעם אחת אני בוחר מקום בעצמי כפי שהיא כל הזמן מפצירה בי, ועכשיו גם זה לא טוב. הדבקתי את השטות הזאת מחוץ לדלת לפקודתה. העין שעל החמסה מביטה בי בלעג. בצדק! כאן כבר כולם יכולים לעבור ולראות איך נפלתי בפח. אני לא גאה בכך אבל אני מחזיר לחמסה מבט מזלזל, מוציא לה לשון ונכנס הביתה. הבית כבר מעורפל בעשן של קטורת.

“צריך לטהר את הבית מעיניים ישנות, והחמסה תגן עלינו מפני עיניים חדשות שיבקשו להיכנס.”

אני מפלס את דרכי בתוך ענן העשן, בעוד היא מסבירה לי את השיט הזה. “כן. יפה”, אני אומר בחוסר חשק. למה אי אפשר לטהר ת’בית עם איזו סיגריה טובה וזהו?

למחרת בבוקר אני מתעורר ומתארגן ליום הבא עלינו לטובה. בכל זאת, אני מוגן מפני הרע עכשיו, אני צוחק לעצמי. צוחק, אך גם מוטרד בו זמנית – יש לי היום פגישה עסקית חשובה ומשנה גורלות, ואני בכלל לא בטוח שאני מוכן לזה. אני מביט במראה וקולט שיש לי תלתל ארוך שפתח גזרה עצמאית משלו, הרחק משאר כל השערות שעל ראשי. פאק!

איך אני אלך ככה? אני מסרק את התלתל הזה והוא קופץ חזרה החוצה. מה זה החרא הזה? התחלתי להשתולל מלחץ. שולה מתעוררת הפוכה מהרעש שאני עושה. היא נכנסת לחדר האמבטיה בחליפת פיג’מה של הארי פוטר. השם ישמור.

“מה הדרמה?” אני מראה לה את התלתל המתחכם והיא מתחילה לצחוק עליי.

“צמח לך זלזל!” היא נחנקת מרוב צחוק. “מה? מה קשור זלזל?” אני נזכר באשה מדוכן החמסות והשיט, היא הבטיחה לי זלזל! פאק! היא מכשפה! מה קורה לי? אני צוחק על עצמי ונרגע. מורח כמות מסחרית של קרם והזלזל לא זלזל הזה

מתיישר אל מקומו בין שאר השערות. אישה מפגרת שמנסה להיכנס לי לראש. אני מסיים להתארגן ועונב את עניבת המזל שלי. יהיה טוב. אני יודע מה לעשות שם. בדרכי אל האוטו אני מדקלם חזרות גנרליות לקראת הנאום שלי בפגישה, ומתרגל נשימות עמוקות: מכניס אוויר, מוציא אוויר, מכניס אוויר, ודורך על חרא של כלב, וקולט ששכחתי את המפתחות לאוטו. מכשפת חמסות מפגרת!

אני מסתובב ודופק ריצה חזרה הביתה. לא נעלתי את הדלת מסתבר. אלוהים, מזל שחזרתי. שולה מריחה את נעל הקקי שלי מחדר השינה ועד לכניסה לבית. אני מנסה להירגע ומחליף נעליים, אוסף מפתחות לרכב, מסדר מחדש את העניבה, כי זאת סיומת שחייבים לבצע כך או כך.

עכשיו רגוע, אני מביט שוב במראה לפני יציאה: מכשפה מזדיינת! התלתל מונף שוב לאוויר! מה קורה פה? אני רץ למרוח עוד קרם. שולה רואה אותי מחדר השינה ומבקשת שאמזוג לה תה. יש לה גם קטע כזה עכשיו, לא מתחילה את הבוקר לפני שהיא מורידה כוס תה של צמחי מרפא. פיכס! “מאמי, אני ממהר אבל” למה כשממהרים הכל נראה איטי פי 100? לקומקום הזה לוקח נצח עד שהוא רותח.

בינתיים אני מבין שאני בטוח אאחר לפגישה. אני מתחיל להקליד הודעה לבחור שאיתו אני נפגש, וביד שנייה מוזג את המים הרותחים. לסמס בפלאפון זה משהו כל כך טבעי, שאין לי בעיה לשלב עוד פעולה במקביל, אבל דווקא עכשיו כל המים נשפכים לי על היד ושורפים לי ת’צורה. יש גם מים על הפלאפון. הוא לא מגיב. פאק! עוד לא לחצתי “שלח”.

המים משחקים עם המקלדת האוטומטית שמתחילה לקלל את הנמען. לעזאזל עם החמסה הזאת! מכשפה! התה של שולה מוכן בשלמותו. היא מופיעה מאחורי, ומודה לי במעין מחוות גוף הזויה של היפים. אללה יוסטור! אני קולט שההודעה עם הקללות נשלחה אליו.

“חאלס!” אני צועק, ומקפיץ את שולה משלוותה. כמובן שהתה שלה נשפך רק עלי. זה פאקינג רותח.
“תורידי את החמסה הזאת מהבית שלי. זרקי את זה לאלף עזאזל!”
אני ניגש אל הדלת, ומהמראה שליד הכניסה אני קולט שכל השיער שלי התמלא בתלתלים-זלזלים עומדים, כל אחד באיזור משלו. אני נראה כמו חצי מסומם חצי מחושמל. השכנים כבר יצאו למסדרון המשותף לראות על מה כל המהומה, ואני עומד שם צורח, מתווכח עם חמסה דוממת.

הם מבקשים שאני אירגע. אני פאקינג רגוע!

שכן אחד הביא איתו מים, ובזמן שאני מנסה לדבר הוא עושה לי קומפרסינג עם מגבת על כל הפרצוף. כמה דקות של מלמולים לא ברורים נשמעים מפי עד שהוא מועיל בטובו לסלק את המגבת מפניי. “תעצמו לה תעין!” אני צורח כמו חצי משוגע. “תעצמו לה ת’עין הזאת! ממתי לידיים יש בכלל עיניים?”

שולה פתאום מלטפת את פני עם נוצה. אני לא יודע כבר אם לבכות או לצחוק, אבל החרא הזה אשכרה מרגיע אותי. היא נפטרת מהשכנים, מכניסה אותי חזרה הביתה ומושיבה אותי על כיסא. היא מתחילה לעשות לי את הכתפיים בשמן עיסוי עם ריח כל כך חזק שאני משתעל ללא הפסקה. הפגישה כבר לא תתקיים אני חושב לעצמי, רגע לפני שעיני נעצמות.

צליל סמס מהפלאפון שלי מעיר אותי מאוחר יותר. זה הבחור שהייתי צריך להיפגש איתו: “אני מתנצל, אתה צודק על הכעס שלך ועל הקללות ששלחת לי. בכל זאת הייתי צריך להודיע לך שלא אוכל להגיע, וזה ברח מזכרוני. האם תוכל לתאם פגישה למחר?”

מה? מה הסיכוי? הבן אדם בכלל שכח ומתנצל. יש אלוהים. מזל שהורדתי את החמסה.

אני כבר מרגיש מוכן יותר לקראת הפגישה מחר!

 

הפגישה הייתה על הפרצוף. אבל מבחינתי זה אחלה, כי במהלכה הבנתי שאני בכלל לא מעוניין לעבוד בתחום הזה. הכל קורה לטובה. בדרך הביתה אני עוצר שוב בשוק הכרמל. החמסה  איתי, ארוזה. אני הולך להחזיר אותה לשרלטנית הזאת. אני נכנס אל מעמקי השוק, ומגלה שהדוכן שלה לא שם.

בעל דוכן שעובד לידה מספר לי בקולי קולות שהיא תגיע רק מאוחר יותר, כי היא עכשיו בחוג שלה. משהו דרמטי כזה, כך הוא אומר.

 

בערב אני יושב לי עם סיגריה בסלון, רגליים על השולחן, מתפעל מיופייה של המאפרה המעוטרת שקניתי לי היום בשוק. שולה יושבת לידי עם קטורת מול הפרצוף, ובתנועות מעגליות היא מנסה לנטרל את ריח הטבק הנפלא. על חולצתה ציור של חמסה קורצת בעינה. אני מתבונן בה וקורץ לה חזרה.

 

אורן גל
נכתב על ידי
2 תגובות

2 תגובות

  1. נעם גדזאן

    09/09/2020 13:43

    ענק! נהנתי מכל רגע!

    • galoran7

      09/09/2020 15:09

      תודה! 😄

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .