דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 10 (פרק אחרון לעונה)

קרדיט: PIXABAY - kalhh

הקומדיה האלוהית של חיים – חלק ב’

“שולה, ילדתי”, חיים קורא לי.
ילדתי?

“תורידו, תורידו אותי כבר”, הוא אומר להמון, ומנסה בכח לרדת.
“בני אדם… תראה להם את אלוהים והם לא יהיו מסוגלים לשחרר”, הוא אומר בעוד הוא יורד ומתקרב אלינו.
“חיים, מה אתה עושה כאן?” אני שואלת בהפתעה, ורגשות מעורבים של געגועים וחששות.
“מה זה כאן? אני בכל מקום שולה, מסביב ובתוך היקום, עוטף את הנשמות התועות, יוצר ובורא…”
“תפור עליך סינדרום ירושלים”, שלווה אומרת לו ברוב חוצפתה.
“אתה אמור להיות אלוהים?” נטורית שואלת, והוא בתגובה מניח את ידו על מצחה, ולאחר כמה רגעים
הוא מכריז שהיא נרפאה: “לא תצטרכי לאכול יותר כוסמת ילדתי, מעכשיו תוכלי לעכל גם מאכלים אכילים”.

תהלוכה נוספת נשמעת מרחוק, ומישהו שצועק לתוך מגאפון.

שאול מגיע עצבני לקראתנו, לבוש בתחתונים בלבד ומתחיל לצעוק על חיים:
“מה נראה לכם שאתם עושים?! אתם הרסתם לי את המופע!”
“סלח לי בני המטריד,” חיים אומר, “למה אתה בתחתונים בלבד?”
“כי הוצאת אותי מהתיאטרון באמצע, ולא הספקתי להתלבש!”
“מה לעזאזל אתם עושים שם?” חיים שואל אותו.
שאול רוטן בכעס, וקבוצה של אוהדי חיים מגיעים לאיים על שאול שיעזוב את אלוהים במנוחה.
חיים מרגיע אותם ואומר שזה בסדר. הם מתרחקים בהססנות, ושולחים לעברנו מבטים מלחיצים מדי פעם.

“איך בכלל הצלחת לשכנע את כולם בשטות הזו שאתה אלוהים?” שאול שואל אותו.
יאמר לזכותו של חיים שמעבר לטירוף הספונטני שיכול להתפרץ בו, הוא באמת סוחף וכריזמטי. זה סקסי.
חיים מתרגז על שאול ואומר שזו לא שטות, ושאחת הסגולות של אלוהים היא,
שהוא עוזר לעולם מבלי שהוא יודע או חושב על כך, “אפילו קיבלתי תעודת הוקרה ממלכת אנגליה בכבודה ובעצמה
על שהצלתי את אנגליה ואת העולם כולו, ואני אפילו לא זוכר בכלל שהייתי באנגליה…”
“יכול להיות שזו טעות”, אומרת שלווה ומביטה בי בכעס.
ואני לוחשת לה שכבר קיבלנו בעבר את התעודה מהם ודאגתי לגרוס אותה כפי שסיכמנו – בשביל שחיים לא יראה.

התהלוכה השניה מתקרבת אלינו, המילים שבוקעות מהמגאפון ברורות יותר כעת.

“זאת לא טעות,” חיים אומר, “תראי, הם כתבו במפורש: לכבוד מר טובים, זה אני. זה כתוב באנגלית אבל תרגמתי לך.”
“אנחנו יודעים אנגלית, חיים”, שאול אומר לו, וחיים קופץ ושואל את שאול מאיפה הוא מכיר את שמו.
“אתם רואים, זה רק מוכיח שאני זה הוא! הרי כולם מכירים את השם של אלוהים, אפילו שהוא לא מכיר אותם בכלל.”
“אלוהים מכירה את כולנו חיים יקירי,” שלווה אומרת, “הלא היא היוצרת של הכל. היא שורש החיים, ליבת ה…”
“אני בן, שלווה,” חיים עוצר אותה, “ועכשיו סילחו לי, עלי לחזור אל התהלוכה השמיימית שלי.”

חיים מסתובב חזרה אל הקהל שלו, וקורא: “אני כאן איתכם ילדיי, אם אתם מאמינים באלוהים, אז האמינו בי.”
“זה לא המשפט של ישו?” נטורית שואלת, וחיים מסתובב חזרה אלינו ואומר שבנים לומדים מאבותיהם.
“אין לנו ילדים חיים,” אני אומרת, מודאגת, “בטח לא ישו.”
אבל שאול זורם איתו, כנראה בשביל לשים אותו ללעג: “ומה אתה למדת מאביך?” הוא שואל.
“כלום! אין שום דבר ללמוד ממנו.” אומר חיים.
“אבל אתם ממש אותו הדבר”, אני אומרת בנסיון להחזיר אותו למציאות.
“שולה! מה פתאום! את לא מגיעה לגן-עדן עד שתביעי חרטה!”

התהלוכה השנייה כבר ממש לידנו, והקול שבוקע מהמגאפון נשמע לי מוכר.
חיים נראה מוטרד. הוא מתבונן אל עבר התהלוכה שמצטרפת.
“הקשיבו כל בניי ובנותיי. אם אתם מאמינים באלוהים, האמינו בי.”
“עוד אחד?!” שאול אומר בחוסר סבלנות.
האיש והמגאפון נעצרים ממש לידנו, והוא יורד אלינו.
“אבא?!” חיים צועק בהיסטריה.

“זה אבא שלך?” נטורית שואלת את חיים, “אתם באמת ממש דומים.”
“מה? איזה דומים תגידי לי, את נורמלית?!” הוא אומר ומתחיל לכתוב משהו בפנקס ששלף מכיסו.
אני שואלת אותו מה הוא כותב, והוא אומר שהוא מוסיף את נטורית לרשימה של בני האדם שישלחו לגיהינום.
“אבל אלוהים היא רחומה”, אומרת שלווה בנועם.
“אני בכלל לא רחומה!” חיים אומר בתוקפנות, “אי אפשר שאתם תשתוללו כל הזמן, ואני אוותר לכם.”
“למה אתה צריך בכלל מחברת אם אתה כל יודע?” נטורית שואלת אותו.
“כי זה שאני כל יודע, לא אומר שאני כל זוכר.”
“הירגעו בבקשה בניי ובנותיי,” אומר אבא של חיים (חיים האב שמו),
“דעות שונות של בני-אדם אינן סיבה מוצדקת לריב. מתי תבינו זאת?”
“ולשאלתך ילדתי,” הוא פונה אל נטורית, “אני האבא של כולם.”
“לא! אני האבא של כולם”, מוחה חיים.
“אז מי הוא מבחינתך”, שאול שואל את חיים ומצביע על חיים האב, “אבא של אלוהים?”
“לא. לאלוהים אין אבא…”
“אז מי אתה חושב שאני?” אביו שואל את חיים.
“אתה סתם בן-אדם שאיבד את השפיות וחושב שהוא אלוהים, ועכשיו סילחו לי, העם מחכה לדבריי.”

חיים חוזר אל התהלוכה שלו, ונותן לי לשמור את תעודת ההוקרה שקיבל מהמלכה.

אני מביטה בתעודה. היא שונה מזו שקיבלנו ושאותה גרסתי. הנוסח שונה, מרגיש מלאכותי.
כתב היד של חתימת המלכה שונה, נראה מוכר. מוכר מדי.
אני מתבוננת לרגע בשאול, ורואה שהוא מביט בי ובתעודה שבידיי.
הברושור של התיאטרון עדיין בכיס שלי. אני מוציאה אותו. כתב היד שבו הוא של שאול.
אני משווה אותו לזה שעל התעודה שחיים קיבל, ואז מחזירה מבט אל שאול. אני מכירה אותו מילדות, או כך חשבתי.

חיים האב רץ אל התהלוכה שלו, ומתחיל לצעוק שטויות נוסח אלוהות למגאפון שלו. חיים צועק חזק יותר וגובר על אביו.
המשתתפים בתהלוכות נגררים אחרי הריב שמתפתח בין חיים לאביו, ומנסים לעודד חזק ככל יכולתם.

“אני רואה שאת מודאגת”, שאול אומר לי.

“אל תדאגי, דיברתי עכשיו עם עובדת סוציאלית, ידידה שלי, היא הודיעה לרשויות.”
“הודיעה מה?” אני שואלת.
“משכנו בכמה חוטים והם יטפלו בחיים. זה לטובתו.”
“מה עשית?”
“הם מחכים לו בהמשך הרחוב, בכיוון שאליו התהלוכה מתקדמת. הם יטפלו בזה שולה.”
“הוא לא משוגע!” אני צועקת על שאול, “מה עשית לו? למה שלחת לנו את התעודה הזאת?”
“שולה, מגיע לך יותר מהטרלול הזה שקורא לעצמו חיים, הוא לא יודע לכבד גברת, לכבד מעמד.”
“הוא בן-אדם מקסים, שאול! מתחת לשיגעונות שלו, שתדע לך שהם מרגשים אותי מאוד,
הוא רומנטיקן והוא טוב לב. מה שאתה בחיים לא תהיה!”
שלווה מתערבת ואומרת לשאול שזה חמור מאוד שהוא שלח לחיים את התעודה,
כי הוא לא אמור לדעת על מה שקרה.
“אז תמשיכו לשקר לו ככה? שולה את חושבת שהוא היה נשאר איתך אם הוא היה יודע? יודע מה עשית לו?”
“אתה תעמוד למשפט על זה”, שלווה אומרת.
שאול מתעלם ממנה ומנסה לשכנע אותי שאנחנו מתאימים יותר, אבל אני הולכת משם. הוא ממש נבזי!
אני מתחילה ללכת לכיוונו של חיים, וצועקת לו שיעצור את התהלוכה, כי נכנס לתוך מלכודת.
“מה?!” חיים צועק לי בחזרה מבעד לרעש ההמון, “אני לא שומע אותך ככה שולה, את צריכה שיהיה איתך מניין!”
“אבל יש פה הרבה יותר ממניין מסביבנו!” אני צועקת לו בחזרה, ואז תופסת שאני ממש נגררת לשיגעונות שלו.

הם מתקדמים מהר מדי.

אני מנסה לרוץ אחריהם ולהגיע אל חיים, אבל הוא מתחרה באבא שלו, ושניהם רצים ממש מהר.
הם מתקדמים היישר אל מחסומים שהציבה המשטרה, ומאבטחים חמושים וצוות מטפלים.
איך שאול הרים את כל זה מהר כל-כך?
אני ממשיכה לרוץ. אני צועקת לחיים ורצה וצועקת, עד שאני כבר לא מסוגלת.

“שולה? שולה, קומי”, קול לא ברור נשמע מעלי.

“שולה, את צריכה לקום.”
אני פוקחת עיניים לאט, ואז רואה את שלווה ונטורית מעליי.

אני מתיישבת וקמה, ואנחנו הולכים אל בית-חולים פסיכיאטרי.
“לשם לוקחים עכשיו את חיים ואביו.” אומרת לי שלווה.
אני שואלת אם הם ראו את שאול, ושלווה אומרת שהוא ברח.
נטורית אומרת שהוא גם לא עונה לטלפון.

הגענו לבניין בית החולים, ואני נכנסת עם שתי חברותי. מזל שהן פה איתי.

אנחנו נכנסות אל תוך הלובי ושם אני רואה את חיים, שמתנגד למטפלים,
ובמקביל רושם את שמם בפנקס הגיהינום שלו.
אבא שלו לוקח פנקס תרופות מאחות שעוברת לידם, ומתחיל למלא גם הוא שמות.
אני ניגשת אל פקיד הקבלה ושואלת אותו מדוע חיים ואביו נמצאים כאן.

אני מתבוננת בחיים בזמן שמסבירים לי למה הוא כאן. המאבטחים מתקרבים אליו ואל אביו בחשש,
כאילו שבאמת יש להם כוחות קוסמיים. “מי שנוגע בי לא נכנס לגן עדן!” חיים צועק לעברם.
“היכולת היא לא שלך, חיים, אלא שלי,” אומר חיים האב, וחיים קוטע אותו ודורש שיפסיק לקלקל לו.
השניים רבים ביניהם, וכך בהיסח הדעת, המאבטחים והמטפלים מצליחים להשתלט עליהם,
ומזריקים לכל אחד מהם מנה של משהו שכנראה עוזר להרגיע אותם.
חיים מתיישב על כסא גלגלים שהסניטר הביא, ואז הסניטר מסיע אותו אלי.
אני רואה שחיים מתבונן בי בשאלה ובחשש, ובוחן את אוסף הניירות שהציבו מולי.
הפקיד מבקש שאקרא ואחתום. אבל אני לא מסוגלת לקרוא. חיים שלי.
המוח פועל לבדו: העיניים מקריאות לי שורות מהמסמכים מבעד לדמעות, ידי מרימה את העט.
אני מנשקת את מצחו של חיים ומנקה מעט רוק שנוזל משפתיו.

אני לא מצליחה להירדם.

המיטה בחדר המלון כאן לא נוחה לי. אני נזכרת במעטפה של חיים עם הפתק שביקש לשים בכותל.
מוקדם יותר היום, שלווה אמרה שנלך לשם מחר.
עוברת שעה נוספת, ואני עדיין לא מצליחה להירדם.
בתחושת אשמה ודאגה, אני פותחת וקוראת את הפתק שחיים כתב:

אלוהים היקרים,
אני לא יודע אם אתם יודעים עברית, אבל בטח יש לכם איזה מתורגמן שמיימי אי שם מעבר לקשת בענן. או מעל הענן?

שולה יקרה לי מפז. פז הייתה סתם ילדה לא נחמדה ששברה לי את הלב כשהיינו ילדים בגן חובה.
הפסד שלה. אני בטוח שעד היום היא עוד חושבת עלי. אבל אני כבר התקדמתי ואני של שולה, אז שתלך לחפש.

בקיצור, רציתי רק לבקש שתשמרו על שולה שלי בזמן שהיא מטיילת, ואני לא איתה.
הנה, אני אפילו אצייר פה חמסה (שולה תמיד אומרת שזה עוזר).
לא. סליחה, לא יכול לצייר את זה.

בספקנות ובאמן,
חיים טובים.

סוף

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .