דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק שני

קרדיט: PIXABAY - Alexas_photos

יש פה הכל!

חיים מסוכך על עיניו מפני השמש, ומתבונן בשלט הכניסה לבית ההארחה. שנה שלמה לקח לי לשכנע אותו להצטרף אלי לסדנאות ההעצמה המבורכות שבהן אני משתתפת. הוא מקריא את הכתוב שעל השלט בטון סולד: “קסם הנפש נגלה רק לעיניי מי שמוכן להתבונן!” פניו לובשות תסכול, ולפני שהמארחת מגיעה הוא שואל אותי אם כל כך קשה להם
לכתוב “ברוכים הבאים” כמו אנשים נורמליים.

המארחת שלנו – שלווה הוא שמה – פותחת את דלתה לרווחה, ובהכנסת אורחים לבבית היא מברכת אותנו לשלום:

“נמסטה לך שולה יקרה” היא אומרת לי,
ואני מחזירה לה קידה קלה.

“נמסטה גם לך איש יקר” היא קוראת לעבר חיים.
“סבאח’ אל נור גם לך יא כפרה” הוא עונה לה.

אני מתכווצת, אך רווח לי ברגע, אנו יודעים להכיל גם את מי שאינו מכיר את השפה שהנפש מבקשת.

היא מובילה אותנו פנימה אל סלון ביתה -שם היא עורכת את הסדנה היום.

(בכל פעם אנחנו באזור אחר של הבית, על מנת לשמור על זרימה נמרצת)
בסלון אנו פוגשים את כל החברות והחברים שהגיעו עד כה, ושם עורכים לנו היכרות עם נטורית – חברה חדשה. נטורית מציעה לנו עוגיות שהכינה מדגני כוסמת בעיטורי טחינה קשה. הן טעימות במיוחד. חיים לא מוכן לנסות אפילו, ומזכיר שהבטחתי לו שיהיו בורקסים (אני אמרתי כיבוד, אך חיים זה חיים).

על הדלפק החוצץ בין הסלון למטבח עומדים שלושה פסלים זהובים של אישה בתנוחות יוגה שונות.
“זה מקסים!” אני אומרת בתדהמה שלא יכולתי להסתיר, “איפה מצאת את זה?”
“זה עשרה שקלים במקס-סטוק” שלווה עונה לי בשלווה.

אנחנו מתיישבים במעגל, ומתכוננים לקראת דמיון מודרך.

עיניי עצומות, אני מאפשרת לקולה של שלווה לחדור אל תוך גופי ולמלא אותי בחוכמתה: “דמיינו שאתם עץ. עץ המכה שורשים באדמת ביתכם…”
חיים מוציא אותי מריכוז כי כולנו כאן יחפים, ומשום מה זה מפריע לו לנשום.
“אתה ממש ילד קטן” אני אומרת לו, ושלווה מבקשת שנחכה בצד עד סוף התרגיל.

ליד הפסלונים הזהובים אני מבקשת מחיים שניסע אחר כך למקס-סטוק.

הוא לוקח את זה קשה, וכהרגלו בקודש, שופך את דעתו בנושא:
“אנחנו לא צריכים חומר כדי שנרגיש טוב עם עצמנו. כל הצריכה המוגזמת הזאת, זה אפקט העדר זה מה שזה.
אח”כ זה הופך לתלות, ואנו מאבדים אנשים טובים להתדרדרות חסרת השליטה הזאת – מה שהחברה מייפה ומכנה תרבות.”

אני מעבירה ידי על המפה המכסה את הדלפק, מתעלמת מדבריו. המפה כל כך יפה.

שלווה סיימה את התרגיל ובאה לקרוא לנו. היא מציינת שגם את המפה קנתה במקס-סטוק.
בהתרגשות הגועשת בתוכי אני מסתכלת על חיים בחיוך, ומכריזה שחייבים לנסוע.

“טוב בסדר! נסע מחר.”
הוא כל כך עצלן האיש הזה, מבחינתו פעילות אחת ביום זה מעל ומעבר.

“תזהר חיים” שלווה אומרת לו “אם תכנסו, היא תתמכר ותרצה ללכת כל יום”
הוא דופק על הדלפק שלה שלוש פעמים ומציין שרק זה חסר לו. (עדיין לא ברורה לי דעתו על אמונות טפלות)

היא בוחנת אותו ואז מסבירה שפעולת הדפיקה שלו לא תעבוד, כי הוא דפק על בד המפה ולא על העץ.

“תגידי לי גזרו לך את המוח?” הוא פתאום אומר לה בהתלהטות, “שולה די בואי נלך מכאן כבר!”
התנצלתי בפני שלווה, ויצאנו לדרכנו אל מקס-סטוק. כן, שכנעתי אותו.

המקום כל כך גדול. יש לנו זמן. אני דוחפת עגלה אל לב החנות, וחיים משום מה מתחיל לאט לאט להזיע.

“אתה בסדר?” אני שואלת אותו.

“אני לא עומד בזה שולה! אני חושב יש לי אפילפסיה ספונטנית. יש כזה דבר? אני חייב לעשן! זוזו הצידה! תנו לי לצאת כבר!” הוא קורא לכל עבר, “איפה היציאה כאן? שיט, שכחתי מצית! איפה אני קונה עכשיו מצית?! שולה!”

הוא נראה כמו מישהו שהלך לאיבוד בעולם המתים. אני נוגעת בגבו בעדינות, מנסה להרגיע אותו.

“תראה, יש כאן כדורגל של נבחרת אנגליה.” אני מציעה לו. “זה האחרון, שלא ייקחו לך”
יש לו תשוקה בלתי מוסברת לכדורגל אנגלי, אבל הוא כבר בדרכו בריצה החוצה.

אני נפעמת מכמות המוצרים המעניינים שיש כאן.

אחד העובדים אומר שחסרים להם הפסלונים של תנוחות היוגה,
אז אני אוספת פסלון של בודהה במקום. גם המפה ההיא חסרה אז אני לוקחת ראנר בצבע זהוב עם עיטורים.
עובד אחר דווקא כן מצא לי את הפסלונים, ואני לוקחת שבע. בנוסף לבודהה.

צעקות נשמעות ברקע – זה נשמע כמו חיים. אלוהים יודעת מה הוא עולל הפעם.

לפתע הוא חותך אותי בריצה. סיגריה לאוזנו, והכדורגל של נבחרת אנגליה בידיו.
“מהר שולה, תתחבאי!” אני ממשיכה בדרכי עם העגלה, וכמה שניות לאחר מכן, מגיע בעקבותיו בחור שמנמן
שצועק לו שיחזיר את הכדור, כי הוא ראה אותו קודם.
בנים… הם כולם צריכים מטפלת צמודה.

חיים חוזר אחרי כמה דקות עם חיוך מנצח על פניו. הוא שם את הכדור בעגלה והתחיל להסביר:

“רציתי לקנות מצית אבל יש בקופה תור באורך הגלות, אז אמרתי יאללה ניקח את הכדור גם, אבל ההוא חושב שהוא בעל הבית. אז אמרתי לו… טוב, עדיף בעצם שלא תדעי”. הוא הולך שוב לכיוון היציאה. אני מחייכת אליו לפני שהולך ואז נכנסת לאזור היצירה, אולי אתחיל לצייר בשמן?

חיים חוזר פתאום עם שתי עגלות מלאות במוצרים שונים. כמה זמן אני עומדת כאן?

“יש להם פה הכל שולה! זה מטורף. תראי את מנורת הלבה המהפנטת הזאת”. הוא ביקש שאשים עין על העגלות כי אין לו עוד מקום. הוא חזר מיד, דוחף עוד ארבע עגלות נוספות, והחל למלא אותן בכל טוב – לדבריו. אנשים בחנות מתלוננים שנגמרו בחוץ העגלות.

צוות החנות סוגר עלינו, ומתחיל להציף את חיים בשאלות – כדי להבין אם הוא באמת צריך כל כך הרבה עגלות.
הלקוחות לוטשים בנו מבטים ומבקשים, מתחננים, דורשים, שחיים שיחלוק איתם עגלה או שתיים.

חיים הוא אדם שמתעצבן בקלות. מנהל הסניף גם כן הגיע ומבקש ממנו לשחרר עגלה אחת לפחות,
אבל חיים מתבצר בעמדתו, ולא מוכן לוותר על אף עגלה. אחד המאבטחים מגיע ומצטרף לבקשת המנהל לשיחרור העגלות.

“תוריד את הידיים שלך מהעגלות שלי!” חיים צועק בפתאומיות.

“אדוני,” ניסה המאבטח בעדינות. “אני מבקש ממך להירגע. שחרר עגלה אחת. רק אחת!”

“לא! אני לקוח ואני תמיד צודק!” הוא מתחיל לרוץ בצורה מגושמת עם ששת העגלות שלו.
הוא לוקח שתי עגלות והולך איתן מספר צעדים, ואז חוזר לקחת עוד שתי עגלות למספר צעדים, וכך הוא מתקדם עם כולן.

המאבטח קורא בקשר שלו, ועוד שלושה מאבטחים ניצבים כאן ברגע אחד לעזרה.

המנהל צועק על חיים שיצא מהחנות, ושהוא לא מוזמן לקנות כאן יותר.

המאבטחים מנסים לפנות את העגלות אבל חיים נאבק בהם. הם מושכים ביחד עגלה אחת וחיים מושך כנגדם.
הגברים האלה, יש להם יותר אגו ממה שהם מסוגלים להכיל.

שני הצדדים איבדו שליטה במהלך המאבק שלהם, והמוצרים שבעגלה מתעופפים לכל עבר – גם אל הקופות.
שתי קופאיות חטפו בראשן פסלי מתכת כבדים, שחיים תכנן לקנות, ובין רגע התעלפו במקום.
התור הענק לקופות הפך בבת אחת לארוך יותר, כי עכשיו נותרה רק קופאית אחת.

חיים משתולל מכעס, אחד המאבטחים מחזיק אותו בעוד המנהל מתקשר למשטרה.

אני ניגשת אל המנהל ומבקשת לסייע, ולנסות להרגיע את חיים שלי. באדיבותו הרבה הוא מעניק לי חמש שניות לניסיון.

“חיים, אתה לא באמת צריך את כל זה נכון? תרבות הצריכה, זוכר?” הוא מתחיל להירגע ומהנהן בראשו. המנהל גם כן נרגע מעט, ואומר שחיים יכול לקחת מוצר אחד, לשלם וללכת. “חיים, תבחר מוצר ונלך” אני מבקשת בעדינות.
“המצית, כי אני חייב סיגריה אחרי מה שעשיתם לי פה”.

אז לקחנו את המצית.

“והכדור של נבחרת אנגליה…”
אני מתבוננת בו בחוסר סבלנות, אבל המנהל אומר שזה בסדר, שייקח שני מוצרים.

“והתמונה של הנדריקס…”
“והמתלה למפתחות”
“והמסננת עם המכסה”

הוא נעצר בשביל לנשום לרגע.

“וגם…”

 

קרדיט לתמונה - PIXABAY-burhankhawaja

קרדיט לתמונה – PIXABAY-burhankhawaja

 

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .