דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 3

קרדיט: PIXABAY - GLady

שנהיה לראש

שולה אומרת שאיבדתי את רוח החג.

“ברור, איך את מצפה ממני להתחבר לאווירה של חגֶה תשרֶה בלי החולצה שלי?”
“אומרים חגי תשרי חיים.”
“תדברי את ביידיש! ראית את החולצה שלי או לא?”

היא ממשיכה להתעלם ממני כאילו השאלה שלי לא מספיק חשובה, ומתלוננת שבמקום שאני אעזור לה לנקות לקראת החג, אני עסוק בזבל. כי על החולצה הזו יש כתמי דבש משנים קודמות. אבל זה כל הטעם, כלומר היופי.

“תעזור לי עם המקרר בבקשה, זה כבד לי מדי”
“מה קשור להזיז מקררים עכשיו, שולה? ניקיון רציני זה רק בפסח!”
אני מזיז את המקרר, אבל לא מתוך כניעה, אלא כדי להציג לראווה את השרירים שלי.
היא לא מסתכלת בכלל.
“מה כל כך דחוף לך? ננקה כבר אחרי הערב-חג, ממילא זה עושה עוד לכלוך,
ובכל מקרה נהיה רק שנינו אז אף אחד לא ידע”

“ההורים שלי באים”

“מה?! למה לא שאלת אותי?”
היא הזמינה מבלי לשאול, להתייעץ, לקבל אישור. לא שאני בדרגה של מתן אישורים, זאת היא שצריכה לאשר דברים.
אבל היא הזמינה את ההורים! השם ישמור… החג נהיה קודר פתאום.

“אז למה לא את ההורים שלי?”
“אתה רוצה שנזמין גם אותם?”
“לא! את לא תאיימי עלי.”
היא מתקשרת להזמין גם אותם. מה עשיתי?

“אם אתה לא מוכן לעזור לי בניקיונות, לפחות תלך לשוק לקנות דברים שאנחנו צריכים, ותכנס קצת לאווירת החג”.
היא רוצה קישוטים לשולחן, עוד מצרכים לתפריט שהיא מכינה, דג – שנהיה לראש. וגם אתרוג.

“אתרוג זה בסוכות אבל” אני אומר.
“יש מכירה מוקדמת מעכשיו, בסוכות זה יעלה פי שבע”
“מה בגלל שבעת המינים?”
“לא, בסוכות זה ארבעה מינים”
“לא יודע, אני מכיר רק שניים – זכר ונקבה”
“חיים אתה חופר! תצא כבר, אתה מפריע לי לנקות”

יש סיכוי שהרגע ראיתי את שולה מתעצבנת בפעם הראשונה בחייה. אני מקניט אותה בנושא, והיא, כאילו כדי לאזן את הכעס שיצא ממנה, ממהרת להגיד בקול מלטף, עדין, מרחף באוויר: “אל תנסה אותי!”
יצאתי מהבית.

איך תמיד אני נגרר לשטויות האלה, איזה קישוטים היא רוצה בכלל האישה הזאת?
שואל אותה בוואטסאפ והיא שולחת לי תמונות של כוס קידוש, מפיות בצבע זהב, מפה לבנה עם ציור של חמסה – עוד פעם זה?! לא עבר לה? נרות שמן ריחניים, חבילת קטורת. ומאוחר יותר היא רוצה שאקפיץ אותה גם למקס-סטוק להשלמות.
אבל יש צו איסור כניסה נגדנו במקס-סטוק,
אני כותב לה.
אז מסתבר שהצו הוא רק נגדי, ולה כן מותר להיכנס. יופי, חסכו ממני.

אני עומד ברמזור, ובצד השני של הכביש אני קולט פתאום את שלווה, החברה יפת הנפש הזאת של שולה.

שיט! רק שלא תראה אותי, אין לי כוח עכשיו להטפות רוחניות. אני מסתיר חצי פנים עם המסכת קורונה שלי, ועוצם חזק את העיניים שהיא לא תזהה. פוקח לרגע וקולט שהיא מסתכלת עלי! פאק! זה בכלל לא עזר. היא מתעלמת ממני, ובמקום לחצות כביש, היא משנה כיוון והולכת לה.
מה? זאת אווירת החג שלה? חוצפה! איפה שלום, איפה חג שמח?
אני חוצה את הכביש במהרה וקורא אחריה. היא מתחילה להגביר קצב, ואני רודף אחריה.
אני משיג אותה, ובחור אחד במדי שוטר פתאום פונה אליה ושואל אם אני מטריד אותה.

“ברור שלא!” אני עונה במקומה, וקולט פתאום שכולם פה בשוק בוהים בנו, כאילו אנחנו סרט צהריים. שלווה מסננת לי מבין שיניה שיש פה אנשים שמכירים אותה, ואני עושה לה בושות. “בושות? אני?!” “תרגע בבקשה אדוני” אומר הבחור במדי השוטר. למה כל בן אדם שני בחיים האלה מבקש ממני להירגע? שיתעסקו בעניינים שלהם.

שלווה שואלת מה שלום שולה, ומבקשת שאמסור לה שנה טובה.
אחר-כך היא ממהרת להיפרד ממני, בלי שלום, לפני שאני מקלקל לה את אווירת החג, לדבריה. אבל אז השמש פתאום יוצאת מבעד לאיזה ענן טועה
ושלווה נעצרת, ונעמדת במקומה, כאילו נכנסה לאקסטזה, ובשנייה אחת שכחה שעמדה ללכת. היא נושמת, ונושמת, ונושמת. זאת וואחד נשימה ארוכה, כאילו שהיא בשדות ירוקים עם פרחים ופרפרים.

“שלווה, את באמצע שוק, מה נהיה?”
“אתה לא מרגיש את זה? את האוויר של תשרי?”
עוד אחת שמדברת ביידיש, “אנחנו בספטמבר עכשיו נשמה, וחוץ מזה אין לי אוויר!”
“אתה יודע מה הבעיה שלך חיים? חסרה לך אווירת חג”
שולה והחברות ההיפיות שלה, הן כולן אותו הדבר. “איך תהיה לי אווירת חג? איך?”
יש מצב שאני כבר צועק בקולי קולות, אבל אני לא מצליח להפסיק, “שולה זרקה לי את החולצת חג שלי!
ואז היא מזמינה לי את ההורים שלה, ועכשיו גם שלי באים! רק רציתי שקט, אני רוצה
שקט! שלווה, שקט!

בחור אחד ניגש אלי, ומניח יד על הכתף שלי בעדינות. “תוריד את היד!”
“כפרה עליך ידידי, יש סגר,
הסר דאגה מלבך, ההורים שלכם לא יוכלו לבוא לחג.”
וואלה, הבן אדם צודק. הגוף שלי פתאום מתחיל לרקוד מעצמו, זה לא רצוני. ת’יינק גוד פור דה סגר!
אני שולח לשולה הודעה שלצערי, ההורים לא יוכלו לבוא אלינו, כי יהיה סגר בחג.

מישהי באה אלי ואומרת לי שאני צריך להתבייש, כי יש אנשים שרוצים לבלות את החג עם המשפחה והם לא יכולים,
אבל אני כבר בעולם אחר. “שנה טובה גם לך נשמה” אני אומר לה ככה באהבה. “אני מאחל לך שההורים שלך
יצליחו להתחבר לזום בקלות”.

פתאום אני מרגיש את האוויר הזה ששלווה דיברה עליו. למה לא? אווירת חג, יאללה!
אני מבקש ממנה שתעזור לי עם הרשימה ששולה שלחה לי, והיא אומרת שלא בא לה להסתובב איתי.
קיבינימט! היפית מעצבנת! “שלווה…” אני אומר לה, ובאיזשהו מקום גם לעצמי.
“זה למען שולה, תעזרי לי בבקשה לשמח אותה”.

היא נרתמה למשימה וטיילנו יחד בשוק. אספנו את כל מה ששולה ביקשה, ושלווה אפילו פינקה אותנו במתנה ככה ברוח החג – דבש טהור מיוחד שיש פה באחד הדוכנים. הדבש נסגר ונאטם עם פקק בואקום חזק במיוחד, כדי לשמור על טריות.
הרוכל הזהיר אותי שיהיה קשה לפתוח את הצנצנת. ואני כבר הספקתי להשוויץ שאני אסתדר בקלות.

אחרון ברשימה נשאר לנו הדג, אבל לא ראינו פה בסביבה אף אחד שמוכר דגים. “דגים אמרת?” קול מעושן פתאום קורא מאחורי. אני מסתובב ומגלה להפתעתי דוכן מקרר עם מלא דגים טריים. מוכרת הדוכן, אשה קטנה בגיל העמידה, יושבת, ולראשה מטפחת מזדקרת, דוחפת לי פתאום דג לתוך הידיים. הרגשה מטורפת של דז’ה-וו פתאום מציפה אותי.

“זאת את!” קראתי, “את עם החמסה, את הרסתי לי את הצורה עם החמסה הזאת שלך!
אני לא לוקח ממך יותר כלום. קחי ממני את הדג הזה תכף ומיד!”

היא סירבה לקחת אותו בחזרה, והפצירה בי שאקח אותו אל אשתי, ושתהיה לנו ברכה, ושנהיה לראש ולא לזנב, וכל זה.
“וואלה! זאת אוירת חג” אני אומר בחיוך רחב “את רואה שלווה, זה מה שיפה בארץ ישראל, איזה חיבור בין בני אדם נוצר ברוח החג. אפילו אם אחד מהם לא מוכן לדבר יותר עם השנייה, לא חשוב שמות. תענוג!
רק אנחנו יכולים לתת ככה מתנות משמחות פשוט כדי לחלוק את האהבה.
ותודה על הדבש. ולך גברת מכשפה, אה, כלומר, גברת נכבדה, תודה על הדג. מצטער שצעקתי עליך קודם.”
“כן, כן, יקירי” בעלת דוכן הדגים עונה לי, “זה יפה מאוד מה שאתה אומר, ושנה טובה לכם שתהיה, וזה 70 שקלים בעבור הדג”.
לעזאזל עם השוק הזה כבר!

בבית אני מסדר את כל מה שקניתי. שולה כבר חזק בתוך אקסטזת החגים שלה.
היא שמה ברקע מוזיקה אוריינטלית, משהו שאנטי כזה שעוד רגע מפרק לי את המוח לחלקים לא מתאימים.
היא מחבקת אותי, ומבקשת שאשתחרר ואחייך אליה. היא רוצה שאני אהיה שמח.
“הייתי שמח אם הייתה לי החולצה שלי” אני אומר.
ואז היא מביאה שקית מתנה, ואומרת שתכננה לתת לי את זה רק בחג, אבל היא כבר לא יכולה לחכות.
זאת חולצה חדשה! לבנה, יפה, עם הכיתוב: “Keep Calm And שנה טובה!” בדיוק כמו
הקודמת שלי עם כתמי הדבש!
“תודה רבה שולה, כפרה!”
היא נרגשת לראות שזה משמח אותי, ומבקשת שאשמור עליה נקייה.
“בטח בטח” אני אומר, ומחניק דמעות גבריות שכמעט ירדו לי,
כי יש מצב ששולה תחשוב בטעות שאלו דמעות של רגישות נשית.

פעמון הדלת מצלצל ומפר את הרגע הרומנטי הזה שאני חולק עם החולצה החדשה שלי, ועם שולה.

היא אומרת שזה ההורים, והם באו כבר מהיום ללון אצלנו לפני תחילת הסגר וכך ישארו לחג.
“לא, למה שולה, למה?!”
היא מתעלמת ממני והולכת לפתוח את הדלת. פאק! עוד לא התכוננתי נפשית. איך מתכוננים לזה בכלל?
תבטלו הכל! שולה, תבטלי, אני חושב לומר לה. זה מאוחר מדי? אני חייב להרגע. חייב סיגריה! עכשיו!
אני מתחיל בריקוד הידיים המחפשות בכל הכיסים של המכנסיים ולא מוצא את הקופסא. אוי לא! שכחתי אותה באוטו.
איך אני ארד עכשיו כשההורים בדלת, זה אבוד! מיץ פטל, משהו מתוק חייב לעזור.
איפה המיץ הזה? למה הוא לא באף אחד מהארונות? הדבש! הדבש ששלווה קנתה לנו עכשיו בשוק.
אני מנסה לפתוח את הפקק האטום הזה, זה בלתי אפשרי, קיבינימט! ינעל המוכר הזה והואקום שלו.
שולה עוד שניה בדלת, אני חייב דבש לפני שהם נכנסים! אההה!
הפקק נפתח, ואחריו כל הדבש נשפך לי על החולצה.
לא לא לא, אם שולה תראה דבש על החולצה החדשה היא לא תדבר איתי עכשיו כל החג.
אני הופך את החולצה פנימה שלא יראו כלום. הדבש נדבק לי לשערות החזה! פאק, איזה סרט!
אני לא יכול לעמוד פה ככה. שולה כבר פותחת את הדלת ואני דופק ריצה לשירותים.

מהסלון אני שומע קריאות ברוח החג של שני זוגות ההורים שלנו, הם אשכרה באו ביחד.
מה אני אעשה? אולי אני אשאר כאן בשירותים עד שילכו, אני אגיד שיש לי עצירות.
אני פשוט אחכה כאן כמה ימים עד צאת החג שהם ילכו הביתה… הסגר! קיבינמט, הם פה עד סוף הסגר?
למה, אלוהים, למה? אני אנעל את הדלת, ואכתוב לשולה הודעה שתגיד להם שיצאתי ליוון לחגוג את החג.
אבל הסיגריות שלי. אני לא יכול לטוס בלי זה. אין ברירה אני אהיה חייב לצאת מכאן עכשיו וזהו.
אני מוריד את החולצה, ששולה לא תראה איך הרסתי אותה בתוך כמה שניות בודדות לאחר שנתנה לי אותה.
הדבש תולש לי את כל שערות החזה. לעזאזל!
זה שורף!
איך ולמה בנות מורידות שיערות בשעווה על בסיס קבוע? אם הייתי אשה הייתי נשאר עם כל השיערות בגוף, זה בטוח.
שהגברים הסקסיסטיים האלה יתרגלו וזהו. בהמות!

איפה אני שם עכשיו את החולצה הזאת ששולה לא תראה אותה?
הפח! פח השירותים, היא בחיים לא תחפש שם. דורך על הרגלית של הפח ו…
למה הרגליות האלו אף פעם לא עובדות סראבק ערס!
מרים את המכסה עם היד כמו גבר ובא לזרוק פנימה את החולצה. יש משהו בפנים, מה זה? זאת החולצה הישנה שלי!
לשם היא זרקה אותה? יא ווילי האשה הזאת, אנחנו ממש אותו הדבר, מי היה מאמין?
לכל סיר יש מכסה, אומרים. שולה היא לגמרי המכסה שלי, אפילו שאני סיר לחץ,
והיא מכסה של שמן ארומטי בריח ורדים. 

אני שולף את החולצה הישנה, עם כתמי הדבש הישנים. הם יבשים אז החולצה לא תדבק לי לגוף.
שולה המקסימה הזאת, יאללה מה כבר יכול לקרות? אני אצא לשם עם רוח חג עסיסית,
ואצהל ואקרא “חג שמח ושנה טובה” והיא בטוח תסלח לי.

יאללה, יוצא. הנה אני בא! נשימה עמוקה. חנקה אותי שולה עם המפיצי ריח שלה.
אני אשטוף פנים ואצא עם קריאות ברוח חגֶה תשרֶה. כמה נורא זה כבר יכול להיות?
אני אחד שמתמודד עם דברים בסבבה.
יאללה! ראש השנה הנה אני בא,
שלוש ארבע ו…
עכשיו…
הנה אני בא…
הנה אני יוצא…
קדימה…
הנה זה קורה…

אורן גל
נכתב על ידי
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    שלומי

    17/09/2020 18:48

    כל כך זורם ומצחיק! מעולה!

    • galoran7

      18/09/2020 08:43

      תודה רבה! 😊

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .