דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 4

קרדיט: PEXELS

צום קל

שולה

חיים הבטיח לי שתכף ייגש לתקן את השעון בצורת החמסה שקניתי בחודש שעבר- הוא כל הזמן מאחר בעשר דקות, אך במקום זאת, אני רואה שהוא עדיין רב עם אבא שלי כי הוא אינו מוכן לצום. אבי לוקח זאת ממש קשה, כי חיים לא מוכן לוותר על ארוחת הבוקר שלו. או הצהריים והערב. או הביניים. למעשה, אינני חושבת שראיתי אי פעם את חיים בלי אוכל בקרבת פיו למשך יותר משעה.
“אבא שלך צם, אז תצום גם אתה!” אבי מפציר בו.

ההורים שלנו נשארים למשך כל חגי תשרי – למשך הסגר. חיים לא מצליח להתמודד עם הרעיון. למעשה, ביום שבו הם הגיעו אלינו, הוא הסתתר בשירותים למשך כמה שעות ואמר שיש לו עצירות. הצלחתי לרכך אותו מעט, אבל שאלת הצום של יום כיפור הציפה בו את כעסיו מחדש.

“מה קשור אבא שלי?” חיים מטיח חזרה באבי, “מה, אין לי דעה או חיים משל עצמי? אנחנו לא אותו בן-אדם.”
“אתם די אותו הדבר, אתה ואבא שלך.” אמא שלי אומרת עם חיוך קל שנמתח בפניה.
“מה, באיזה קטע?” הוא שואל בלחץ פתאומי.
“לא יודעת, בכל מיני דברים אני מניחה.”
“ממש לא! ולמה שתגידי לי דבר כזה עכשיו? עשרים צומות לא יעזרו לך עכשיו בשביל שאסלח לך.”
“אתם דומים.” הרשיתי לעצמי להעיר.
“שולה! זה לא נכון.”
“זה נכון!” קבעה אמו של חיים, והנושא הוכרז כחתום.
חיים קובר את עצמו בתסכול.

אביו של חיים, שמו – חיים האב, מצטרף אלינו לאחר שהסתגר בשירותים למשך כשעה וחצי. אני מניחה שהוא הסתתר שם כי התעצל לצאת עם חיים בשביל לקטוף את פרחי ה-“טיון דביק” שביקשתי, והוא קיווה שחיים כבר יצא בלעדיו.

“יאללה אבא, בוא נצא כבר ונביא את הפרח הדביק הזה.”
“טוב, אבל אי אפשר לצאת ככה.” אומר חיים האב, “אנחנו לבושים אותו דבר!”
“אז תלך להחליף בגדים, נו.”
“לך אתה חיים! בחייאת’, מה אתה מתלבש כמוני?”

הם המשיכו לריב כך למשך דקות אחדות, עד שאמו של חיים התערבה וקבעה שעל שניהם להחליף בגדים.
“בסדר”, אמר חיים בחוסר חשק, “ממילא רציתי להחליף כבר לחולצת החגים שלי.”

לאחר כשעה הם חזרו שניהם לסלון עם הבגדים חדשים, גם הם זהים להפליא: כל אחד לבש חולצה לבנה חלקה עם כתמי דבש. “נו באמת!” קראו שניהם בקול. “חיים, זה לא חשוב”, אני מנסה, “צאו בבקשה, שנספיק להתחיל את הארוחה בזמן.”
אבל חיים מתווכח ואומר שזה לא משנה אם נתחיל בזמן או אחרי כולם ואבא שלי רוטן ואומר שהוא לא מוכן להתחיל את הצום באיחור.

“מה זה משנה, פשוט תצום עשרים וארבע שעות מרגע שתסיים לאכול.”
“עשרים וחמש”, אבי משיב.
“מה חמש? איפה יש עוד שעה ביממה? שום סיכוי שאני צם!”
“די חיים, תצאו כבר!” אמו צועקת.

חיים

“באיזה קטע הם חושבים שאנחנו דומים?”
“עזוב אותך, משוגעים אלה.”

בחור אחד במדי שוטר קורא לנו: “הלו, צילי וגילי, תעצרו שם!”
למי הוא חושב שהוא יכול לדבר ככה?

“קודם כל, חתימה טובה.” הוא אומר לנו.
“חתימה טובה.”
“חתימה חתימה.”

הוא מתחיל לברר באיזה מרחק אנחנו מהבית, ודורש לדעת איפה אני גר. הוא פותח גוגל מפות כדי לחשב את הדרך. יצא לו קילומטר נקודה שתיים והוא שולף את פנקס הקנסות שלו כמו איזה קאובוי מתלהב. אנחנו מציעים לו דרכים חלופיות בגוגל: “תנסה מאחד העם…” – הוא משנה מסלול ויוצא לו קילומטר וחצי. “תנסה כולל כבישי אגרה” – אבל אבא שלי מזכיר שבאנו ברגל ואני מתעצבן שהוא רק הורס. “תזיז את המקטע הזה ככה רגע. זהו, ואת זה לשם.”

הגענו ל 999 מטר, והשוטר מחזיר את הפנקס לכיסו, אבל לא לפני שנותן בו נשיפה קלה ומסובב אותו ככה כמו במערבונים של פעם. “זהו, עד כאן” – הוא קובע, “עכשיו קחו את התלבושת האחידה שלכם ותסתובבו חזרה הביתה.” “יש לנו עוד מטר שלם, אז תזוז לי מהפריים!” אבא שלי צועק עליו, ואני מנסה להרגיע את העניינים: “סלח לי אדוני הבחור במדי השוטר, אנחנו רק מחפשים דוכן ארבעת המינים.”
“אה בסדר, אז לכו לשלום.”
אבא שלי שוב דופק הכול ומזכיר שבאנו בכלל לקטוף פרחים.
הוא סורק אותנו בעיניו לרגע, ואבא שלי שואל אותו בהתרסה על מה הוא מסתכל.

“זה פה ממול” אני אומר, “רק לחצות כביש.”
“אי אפשר, אתם תחצו את קו הקילומטר.”

פתאום השותף שלו יוצא מהניידת ומכריז שזה בסדר אם אנחנו נרוץ לשם, כי בספורט מותר. אז אנחנו רצים למשך שתי שניות בחציית הכביש, ואבא שלי, הילד הקטן הזה, מספיק לקבוע שזו תחרות מי יגיע ראשון.
“תגיד לי, מה אתה בן שנה?” אני אומר לו.
ברור שאני ניצחתי. ואז הגענו; עצרנו; התנשפנו כמו משוגעים; נרגענו, והלכנו לקטוף את פרחי ה-“טיון דביק” הדבילי הזה לתה של שולה, אלוהים יודע איזה קלקול קיבה היא מתכננת לי. לפחות אוכל להסתגר בשירותים עד שההורים ילכו.

מישהו קטף כבר את כל הפרחים! סתם עשינו דרך! סתם רצנו שתי שניות!
ואז אני רואה אותה- אישה אחת שמחזיקה את כל הפרחים. חוצפנית, משחיתת טבע, תופסת בעלות על צמחיה – אני מתאמן על כל מה שאני הולך להגיד לה.

“גמר חתימה נעימה לך, חיים.” האישה הזאת פתאום אומרת לי בעוד היא מסתובבת אלינו.
“שלווה?”

הייתי צריך לנחש. היא מדברת בעיניים עצומות; פנים לתוך השמש.
“היא מנסה להתעוור או משהו?” אבא שלי שואל אותי.
“תראו”, שלווה אומרת בקול שליו מדי, “השמש מברכת אותנו לקראת האני החדש שלנו, האני הסולח ומבקש הסליחה, הנפש המיוסרת, מחפשת האהבה.”

אבא שלי שואל אותי מה יש לה.


“לא יודע, היא רוחניקית כזאת.”
שלווה ממשיכה בשלה: “הטיון הדביק, רווי הדבש הסתווי, יעניק לנו…”
“אה גברת” אבא שלי קוטע אותה, “תפסיקי לחפור לי את המוח ותביאי לי פרח.”
“באהבה אדוני… אה… מה שמך?”
“חיים האב.”

שלווה מתבוננת בנו בשאלה.
“אמא שלי בטעות כתבה את השם שלו בתעודת הלידה שלי, ובמקום שהם ישנו לי, אבא שלי שינה את שמו לחיים האב.”
“זה מעניק לי כבוד של אצולה”, הוא אומר.
“אני לא בטוחה שזה עובד ככה, אבל מה שעושה טוב לאדם, לא נועד למשפט של…”
“שלווה, בחייאת’…” עצרתי אותה, ושאלתי אותה למה היא עוד עומדת פה.
אחרי חצי שעה של הסברים על חיבור לטבע, היא הודתה שהיא לא רוצה לחזור הביתה, כי השוטר שעוקב אחריה יראה שזה יותר מקילומטר.

הצעתי לעזור לה כהוקרת תודה על הדבש שהיא קנתה לנו בראש השנה.
“אני רואה באמת שנהנתם ממנו.” היא אומרת ומצביעה על החולצות שלנו עם כתמי הדבש.
“לא לא, אלו חולצות ישנות.”

שולה

אבא שלי מתהלך ברחבי הסלון בקוצר רוח.
“נו, מתי הם באים? הארוחה אמורה להתחיל כבר!”
“אני בטוחה שהם יגיעו בכל רגע אבא, אתה צריך לסמוך על אנשים בוגרים.”
“אני לא בטוח שחיים כזה בוגר.”
“אתה לא תדבר ככה על הבן שלי!” אמא של חיים צועקת.
“לא צריך לריב,” אמא שלי אומרת, “זהו יום סליחות.”

חיים ואביו נכנסו ממש ברגע שכולם כאן התחילו לצעוק אחד על השנייה, ולמרבה הפלא, הפעם הם אלו שהרגיעו את האווירה. ואולי זו הייתה שלווה שהצטרפה אליהם.

“שלווה! ברוכה הבאה, לא ידעתי שאת באה אלינו”
היא אומרת שחיים הזמין אותה, וזה ממש מפתיע אותי.
“לא הזמנתי אותה! ניסינו להיפטר מאיזה מישהו שעקב אחריה, ועכשיו, לא יודע למה, היא פה.”

אבא שלי נכנס באמצע השיחה ודורש שנתחיל בארוחה.
כולם מתיישבים, ואני מביאה כיסא נוסף לחברתי היקרה, ופתאום פעמון הדלת מצלצל.

“זה שוטר”, אומרת אמא שלי בחשש לאחר שבדקה בעינית הדלת.
“תכניסי אותו”, אני עונה.

חיים

“שלא ייכנס! מה את עושה?”
השוטר כבר בפנים, ומתחיל לרשום לאורחים שלי קנסות כי הם לא בבית שלהם.
“תרחיק את הפנקס הזה מהבית שלי! מה עקבת אחרינו? שלווה, תראי מה עשית!”

אני מעיף מבט זריז אל אבא שלי, ולפי הבעת פניו אני רואה שהוא איתי באותו הראש, אני הולך למחסן להביא את כל מה שצריך.

שולה

אני לא יודעת איך ולמה, הכול קרה כל כך מהר, אבל לאחר שחיים צעק על השוטר שייצא מהבית, הוא ואביו קפצו עליו וקשרו אותו, וסגרו אותו בחדר הממ”ד.

“חיים, תוציאו אותו בבקשה משם” אני אומרת.
“עכשיו יש לך עוד סיבה לצום” אומר לו אבא שלי.
“מה הקשר?” עונה חיים בכעס. “מה, זה מנקה חטאים הצום הזה?
זאת לא חוכמה לתלות את הטעויות שלך בתאריך אחד בשנה!”
“אתה זה שכלאת אותו, לא אני.”

חיים

השוטר הזה צועק כמו משוגע, כאילו חטפנו אותו לתמיד.
“זה רק עד סוף הסגר!” אני צועק לו.

“בואו נאכל כבר!” האבא הזה של שולה צועק לי.
“יאללה תאכל!”

שוב צלצול בדלת. הפעם זה השכן.
“שמעתי צעקות” הוא אומר, “הכול בסדר?”
שולה מרגיעה אותו, ורגע לפני שהוא חוזר הביתה, אשתו מגיעה גם כן וטורקת בטעות דלת ננעלת.
אף אחד מהם לא לקח איתו מפתח. אלוהים.
שולה אומרת שהם מוזמנים, והולכת להוציא להם כסאות נוספים מחדר המחסן, שזה בעצם הממ”ד.

“נו, זריז שולה! עוד מעט מתחיל הצום.” אבא שלה צועק לה.
כעבור כמה דקות של המתנה, שולה חוזרת עם שלושה כסאות ושוטר אחד. מה נראה לאשה הזאת שהיא עושה.

שולה

אחרי שדיברתי מעט עם השוטר, הוא סיפר לי שאין לו משפחה.
שחררתי אותו, והזמנתי אותו לאכול איתנו. הוא שמח מאוד ואמר שיוותר לנו על הקנסות.

נשארה חצי שעה בסך הכל לתחילת הצום, ואני מתחילה להגיש במהירות את האוכל.
אנחנו אוכלים בחופזה ומספיקים לסיים ארוחה שלמה די מהר.
לקינוח אני מכינה לנו חליטת תה מפרח הטיון-הדביק שחיים הביא לי.
כולם שותים מהתה, חוץ מחיים כמובן, שמכריז שזה לא למאכל אדם.
“זאת שתיה.” אני מתקנת אותו.
“זה רחוק מלהיות שתי!”
“איך אתה יודע אם לא טעמת?” שואלת שלווה.
“טעמתי כבר בשנה שעברה. תודות לך, שולה התחילה להכין תה מכל דבר שצומח.”

חיים

אבא של שולה שואל אותי כמה זמן נותר לפני תחילת הצום, כי הוא רוצה מים.
אני בודק בשעון החמסה הזה שעל קיר המטבח, ומכריז שיש עוד שתי דקות, “אתה יכול לשתות.”
הוא שותה שלוש כוסות מים רצופות כדי לא להיות צמא בזמן הקרוב.

“תודה שתיקנת את השעון.” שולה אומרת לי.
“מה? אני לא מתקרב לחמסה הזאת, חשבתי שסיכמנו שאת תתקני.”
אביה פתאום יורק מים לכל עבר, נראה כאילו בישרו לו שחבר קרוב שלו מת.
“אז מה השעה בעצם?” הוא שואל בלחץ.

ואז נפל לי האסימון, הוא שתה בזמן שהצום כבר התחיל.
“ממזר! בגללך שברתי את הצום על ההתחלה!”
“אבל עוד לא התחלת” אני אומר.
“זהו, זה כבר אבוד.”
“לא נורא יקירי, תתחיל עכשיו.” אמא של שולה מציעה.
“אי אפשר, זה כבר לא נחשב.” הוא עונה.
“מרגיש לי שאתה מתחמק.” אני אומר.
“ממש לא, אבל יש סדר. זה כמו שאני אתחיל מחר, מה ההבדל?”
“בדיוק,” אני אומר, “מה ההבדל? ואם תפגע במישהו בעוד כמה ימים,
אז תחכה כבר לצום של שנה הבאה?
אני מציע שתצום פעם בשבוע לפחות.”

שולה מבקשת שאני אירגע, ואבא שלה קובע שעכשיו אני חייב לצום למענו. אני מסתכל על שולה, והיא מחזירה לי חיוך, כמבקשת שאזרום עם הבקשה הזאת שלו. השכנים, השוטר, ההורים וגם שולה, כולם מביטים בי בשקיקה, כאילו מחכים שאפרוס כרזה ענקית שאומרת שטעיתי ולכן בחרתי לצום.

“די! מה זה, לחץ חברתי? בגלל זה אנשים צמים? סבבה, הנה אני צם, טוב לכם?!”
אבא של שולה מניח עלי את ידו ברכות,
“יופי, תודה רבה חיים, אני מעריך זאת מאוד.”
“אבל על ארוחת הבוקר אני לא מוותר!”
“אבל זה חלק מהצום” אומרת אמא של שולה.
“אוף! טוב, אבל עם שתיה. שתיה זה חיוני” (המילה ‘חיוני’ קיבלה מעמד מיוחד השנה, אז אני מנסה לשכנע באמצעותה).

כולם שותקים פתאום. שישתקו!
“נו מה יש לכם? אסור לא-לשתות. אם זה ככה, אז אני הולך לישון עכשיו עד מחר בצהריים”
“לא!” אומר אבא של שולה- אשתי, האישה שלא מפריע לה שאני אשאר בלי אוכל למשך יותר מיממה,
“אתה צריך להתעורר מוקדם מאוד למען חשבון נפש, זה לא צום מועיל אם אתה מעביר אותו בשינה”
“טוב, אתם לא מפחידים אותי, אני אשאר ער גם כל הלילה! יש לי את הסיגריות שלי”
“גם זה אסור” אומרת אמא שלי. היא רק רוצה שאני אפסיק לעשן, כאילו שזה לטובתי.
“למה אתם לא מגנים עלי,” אני אומר לשכנים, “איזו מן שכנות זאת?”
“אנחנו שנינו צמים” עונה הגבר, “לא תמיד יודעים במי פוגעים, וחוץ מזה, זה עניין של מסורת”
“אז איך זה שלכולם יש כלי אוכל מסורתיים, ולנו יש רק איסור אכילה מסורתי?”
“חלאס! אם הוא לא צם, אז גם אני לא” אומר אבא שלי.

כולם עכשיו מסתכלים עלי במבט מאשים, כאילו גרמתי גם לאבא שלי לעבור לצד האופל.
“שלחתי כבר תמונה של סליחה לכולם בוואטסאפ” אני אומר, “לא צריך לצום בשביל להתנצל”
“חיים, הצום מנקה רעלים” שלווה אומרת לי, “שחרר נפשך וגופך, זאת הזדמנות נפלאה”
די, יש לי עכשיו קלקול קיבה מהטיון-הדביק. אני בשירותים. אל תפריעו לי, לא יודע מתי אני יוצא משם”
“אבל לא שתית מזה, חיים.”
“אבא, תפסיק לקלקל לי כבר! שתיתי בשנה שעברה! שיהיה לכם צום קל!”
“אומרים צום מועיל” הוא מתקן אותי.

 

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .