דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 5

קרדיט: PEXELS

הזמנה מלכותית – חלק א’

שולה קיבלה הזמנה לארמון המלוכה באנגליה. מסתבר שחברתה, שלווה, שמעבירה סדנאות חקר הנפש וקבלה עצמית; איזון פנימי וחארטה כזה ואחר – היא נצר לשושלת של המלוכה הצרפתית העתיקה, והמלכה הזמינה את שלווה כדי שתעביר לה את סדנת – “נפש צעירה”. אבל שלווה ירדה מהפסים לאחרונה בעקבות לחץ בעבודה, ובמילותיה הצלולות האחרונות, ביקשה משולה למלא את מקומה ולטוס אל המלכה.

“את חושבת שהם ישלחו לנו לימוזינה?”
אני שואל אותה, ומנסה לשכוח ממספר הרגליים שהרגע הטייס ספר לנו מעל פני האדמה.

ולשכוח גם ממספר הרגליים היחפות שנחות על רצפת המטוס במושבים שלידי, משאירות חותמן הריחני על סיבי השטיח. למה אנשים חייבים להוריד נעליים בטיסה? ארבע שעות של כפות ריחניות – השם ישמור!
שולה מתחכמת איתי, ואומרת שהמלכה בכבודה ובעצמה תגיע בכרכרה האישית שלה, ואנחנו נשב איתה כשהיא בין שנינו. “אולי היא אפילו תירדם, ותניח עליך את ראשה המלכותי”. הרעיון הזה מעביר בי חלחלה, אני לא רוצה שהיא תרייר עלי!

עגלה של דיוטי פרי עוברת, ואני אוסף כמה פקטים של סיגריות.
שולה אומרת שבארמון אסור לעשן, ואני כבר מתחרט שבאתי איתה לטיול הזה.
“אתה התעקשת”, היא אומרת לי.
“כן, בשביל לשמור עליך, כי את נסחפת בסביבתם של אנשים עם נימוסים שונים, ואני לא רוצה שתחזרי עם גינונים אציליים כאלו, ותאכלי ארוחה עם שבע מזלגות”. היא שמה יד על על הירך שלי, מנסה להרגיע אותי, ואני קולט שאני באמת מדבר חזק מדי. האנשים שמסביבי בוהים בי. “מה?!”, אני צועק עליהם, “שימו נעליים כבר!”

המטוס מתחיל לרעוד ונורית החגורה נדלקת. איך חוגרים את הדבר הזה?! ולמה אין פה חגורות נורמליות? שולה אומרת שנכנסנו לכיס אוויר. “איזה כיס?! זה פאקינג טורנדו!”
היא מזמזמת לה בשלווה שמוציאה אותי מדעתי: “אום…” אלף תפילות לאלוהים עולות בפי, ואני לא יודע אם אני אמור לשלוח אותן למעלה, כי אנחנו כבר בשמיים. אז חלק אני מפזר אל על, וחלק ממלמל בקו אופקי קדימה.

“תנשום”, היא אומרת לי.
אני מכניס אוויר ומוציא אוויר, מכניס אוויר, ולאט לאט קולט שהכול כבר נרגע פה. זה עבד! היא יודעת מה היא עושה, השולה הזאת. לא סתם שלווה בחרה בה, למלא את מקומה. אני מרים ראש ומוצא דיילת שעומדת מעלי. “מה את רוצה, חתימה?”
היא מבקשת שאסיר את מסכת המטוס מפני, “זה רק למקרה של נחיתת אונס”, היא אומרת.

שולה נותנת לי איזה שמן ארומטי בריח יסמין, להסניף.

“זה לא יעזור”, אני אומר, “אני פיקח מדי בשביל ליפול על השטויות האלה”. אני מריח בכל זאת, שלא תיעלב לי, ושניה אחרי זה היא מעירה אותי מתרדמת עמוקה: “נחתנו כבר”, היא אומרת, “ונחרת כמו שור”.
שוב כולם בוהים בי. ואני, במבטים נוקבים רומז להם שימצאו חיים, וינעלו כבר נעליים.
שולה אומרת שיכול להיות שיהיו לי תופעות לוואי מהשמן, אבל לא יודעת להגיד איך בדיוק זה ישפיע.

ירדנו מהמטוס, בשדה מחכה לנו בחור אנגלי, שמחזיק שלט עם השמות שלנו.

“את רואה, אמרתי לך – לימוזינה!”
הוא הולך מהר. מה הלחץ? כולה מלכה. הוא מוביל אותנו אל אחד משערי היציאה. השמש בוהקת מבעד לזכוכיות הדלתות. אוויר! האוויר הפתוח, שמש, עוד רגע ממש!
הדלת נפתחת, ואני נשפך בלהט החוצה; נושם לרווחה; מביט לשמיים ופורש את ידי לצדדים; מוכן לחבק את השמש החמה… קר! למה קר פה? פאקינג אוגוסט! הנהג שלנו משחק עם מפתחות הרכב שלו – לימוזינה ממוזגת, הנה אנחנו באים!

נכנסנו לרכב טרנטה, מודל 89. המזגן מקולקל. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה: כוס קפה שחור, שאליה אני פשוט אצלול ברגע שנכנס לארמון הקריר והמשרתים יפנו אלי בנימוס מוגזם, וישאלו אותי מה ארצה לשתות.

לפני השער עומדים להם שני שומרים עם בגד אדום ותרבוש שחור בגובה מגדל בבל. זבוב שחג מעל פניו של אחד מהם, הוא כנראה הדבר הכי תזזיתי בעמדה שלו, כי הבן אדם לא זז! השומר השני שומר על פאסון הפסל שלו, על אף צילומי הסלפי שילד כאפות אנגלי אחד עם גשר בשיניים מצלם, בעוד חבר מתלהב שלו עושה קרניים לשומר. בוגר!

“יש מצב שהשומרים האלו לא אמיתיים?” אני שואל את הנהג שלנו, אבל מסתבר שהוא לא מדבר עברית, ולי אין כח לחשוב עכשיו באנגלית לפני הקפה שלי.

בחצר הארמון אני קוטף לי תפוזים, כי אני מורעב כמו אריה שלא זכה לטרף כבר יומיים.

שולה מבקשת שאתנהג יפה, אז אני מדליק סיגריה כדי שאוכל להירגע, ושני משרתים ניגשים אליי ומוציאים לי את הסיגריה מהפה ומכבים אותה. “אסור לעשן כאן”, שולה מזכירה לי. אני מבקש מהמשרתים קפה שחור, אבל הם רק מרימים את אפם, ובתנועה חדה מסתובבים ופונים לדרכם. לא נורא, אני כבר אזמין קפה למיטה – בטח מחכה לנו מיטה גדולה עם אפיריון מלכותי ומאה כריות על מזרון דלוקס. אבל משום מה אנחנו ממשיכים עמוק יותר אל תוך החצר.

המלכה יושבת לה בישיבה מזרחית על האדמה, בלב חצר המלכות. היא קמה לכבודנו, ניגשת אל שולה ומברכת אותה לשלום. (אלוהים יודע איך היא מזהה אותה.) לשפתיה מרוח אודם בשני צבעים שונים – שפה עליונה בצבע סגול, והתחתונה בוורוד. שולה אומרת שהמלכה מנסה לשמור על רוח צעירה. בחיים לא ראיתי בחורה צעירה ששמה אודם ככה, אבל מצד שני, גם לא ראיתי בחורות צעירות מאנגליה.
אני עושה לה שלום כזה עם היד, אבל המלכה הסנובית הזאת מתעלמת. אני מביט בשולה בהשתוממות ניכרת והיא מחוייכת מלחי עד לחי. כל כך מתאים לה להיסחף ככה. מלכה – ביג פאקינג וואוו!

המלכה בתורה מתלהבת מאוסף השרשראות ההזוי של שולה – שבע פנינים מעץ, חמש חמסות ועין מטרידה אחת.
היא מלטפת את שיערה של שולה, ובקול שנשמע לי מעט גברי, היא מודה לה שבאה ומבקשת שיתחילו בסדנה תכף ומיד, כי היא מרגישה שהיא מזדקנת מהר מדי. אני נלחץ כי זה מרגיש שהקפה שלי מתעכב ככה:
“שולה רגע, מה עכשיו? מתי אוכלים? מתי קפה? כמה זמן זה עכשיו הסדנה הזאת?”

המלכה מועילה בטובה סוף סוף להביט בי, ואז שואלת את שולה מי אני. היא נראית מופתעת לנוכח שמי הנועז, ושואלת: “Your name is Life?” “כן כפרה – חיים”, אני עונה. זה מבדר אותה, והיא אומרת שזה שם הולם לאווירת הסדנה שלהן.

רק בגלל השם שלי, נראה לי שהיא מתחילה לחבב אותי, ואפילו מציעה לי כוס תה לזמן שהיא ושולה נושמות במקצבים שונים ופותחות כל מיני צ’אקרות.

“כן, אבל קפה, תודה”, אני אומר, ומנסה להבין אם “צ’אקרה” זה סוג של קללה שהיא כיוונה אליי. באופן מפתיע, היא תוקעת שתי אצבעות בפה ודופקת שריקה מחרישת אוזניים. משרת שמסתובב עם מגש של כוסות תה, מביט לעברנו, והיא מסמנת לו בידה, וקוראת: “בוא, בוא!”

“זה ממש מרשים,” אני אומר לשולה, “המעמד, הכבוד, זה ממש גברי מצדה”.
“אז אתה אומר שהיא אמורה להיות מלך?”
“לא, לא צריך להיות כזה שוביניסט”, אני עונה.

משרת התה דוחף לידי כוס חמה, ואני מחזיק אותה בגבריות תוך ניסיון לשמור על פאסון מול המלכה, בזמן שמתפתחת לי כוויה דרגה שתיים. היא נוגעת בידי, ומרימה לי את הזרת כלפי מעלה. אני ממש אצילי, אני חושב לעצמי.

שולה פעם אמרה לי שאני לא יודע לקרוא אנשים כמו שצריך, ולכן אני לא בטוח אם המלכה, בעל כורחה מנסה לרכך את גבריותי הבוטה, ומשתדלת לשמור על קור רוח אל מול חוסר הגינונים שלי, או שאולי היא בכלל נמשכת אליי , ומעלה בראשה אוסף תמונות רומנטיות של שנינו יושבים בחוף ים; מביטים בשקיעה על קו האופק. בכל אופן, היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. אני נצמד מעט אל שולה בחשש.

הן מתיישבות להן בישיבת לוטוס – המלכה הזאת ממש גמישה, על אף גילה המופלג. נראה שהן רק מדברות ביניהן, מתלחששות, כאילו סילבוס הסדנה הזאת הוא סוד. אני מביט בהן בחוסר עניין, ואז לוגם מהתה שלי.

פתאום הכול נהיה איטי יותר.

העצים ירוקים יותר; אחד התפוזים שקטפתי מתקלף ברכות של חמאה בין אצבעותיי; ניחוח יסמין חזק עולה באוויר. התה הזה ממש מרגיע. שריקה נשמעת ממרחק, על אף שמגיעה מפיה של המלכה, שיושבת ממש קרוב אליי. משרת התה מופיע שוב, ואני מוצא עצמי שותה עוד שתי כוסות. זה פאקינג חלומי התה הזה!

הן סיימו את הסדנה כעבור פרק זמן ארוך מאוד, או בעצם קצר מאוד – אני רגוע מדי בשביל לקבוע. המלכה משלבת את זרועה בשלי, ומוליכה אותי לאורך החצר לכיוון הכניסה לארמון. משני צידנו אני קולט שהמשרתים שלה תוקעים בה מבטי שנאה. הם מתלחששים ביניהם בגסות. איך היא לא רואה את זה? זעם מתבשל בתוכי ועומד להתפרץ החוצה.
אסור שהמלכה המקסימה הזאת תדע שלא אוהבים אותה כאן! היא המלכה! תתביישו לכם! אני רוצה לצעוק עליהם. אבל במקום זאת מחיש צעדי לכיוון הכניסה לארמון, ורק שהיא לא תראה את האמת מאחורי הגינונים של משרתי החצר הצבועים האלה.

אנחנו נכנסים פנימה, ושם משרתי פנים הארמון תוקעים גם הם מבטי זימה. אני מאבד סבלנות. ניכר בפניה של המלכה שהיא מתחילה להבין מה קורה כאן. “תברכו את המלכה!” אני צורח עליהם, והם מביטים בי בפחד. חלקם ניגשים אלינו בהססנות. צבועים מגעילים. הם מנסים לשכנע אותנו להירגע. אני יודע שגם היא לא מאמינה להם. הם מנסים לשחרר את ידה משלי, אבל אנחנו לא נותנים, ומתחילים לברוח מהם. המלכה עומדת בקצב שלי באופן שכבר ממש לא מפתיע אותי.

אנחנו עולים ביחד לקומה העליונה, ואחרי כמאה מדרגות מתחילים להתנשף בכבדות. או שבעצם רק אני מתנשף, המלכה בכושר טוב יותר ממני. אולי אני באמת צריך להפסיק לעשן. אנחנו מתבצרים לנו באחד החדרים, ואני מחפש מפתח בשביל לנעול את הדלת. אני מנסה להוציא ממנה את מיקום המפתחות, אבל היא לא עונה לי. מסכנה, היא בטח מבוהלת מכך שגילתה את האמת מאחורי הכבוד המזויף הזה של המשרתים שלה. הצלחתי למצוא לבד את המפתחות, ונעלתי אותנו.

“אל תדאגי! אף אחד לא יפריע לנו כאן”, אני אומר לה. ואז קולט ששכחתי את שולה. פאק!
המשרתים בינתיים הצליחו לפרוץ את הדלת, והמלכה ואני שולפים לעברם ציפורניים חדות. אדרנלין אינסופי גובר בתוכי – חייבים לשמור על המלכה! בשנייה אחת אני מרים אותה על כתפיי, ואנחנו קופצים מהחלון אל תוך מיטה ענקית שעמדה שם מחוץ למבנה – כאילו הכול נועד לקרות. אחד הבנים הסוררים שלה ישן מחוץ לארמון, לפי מה שהיא סיפרה לי כשהמשרתים החלו לדפוק לנו בדלת.

אנחנו נוחתים על המיטה בשלום, ומתחילים לברוח. בדרך אני רואה את השומרים הסטטיים שלה מחליפים ביניהם מבטים בעיניים בלבד, מבלי להזיז את פניהם. הם נשארים לעמוד במקומם, צופים במלכה שרצה איתי, ומתרחקת מהארמון.

הפלאפון לא עליי! פאק! איך אני יוצר עכשיו קשר עם שולה?

לאחר מחשבות רבות, אני מנסה את מזלי ביצירת קשר בכוח המחשבה.
כי שולה היא שאנטית כזאתי וזה חייב להיות קשור. אנחנו עוצרים לרגע כדי שאוכל להתרכז.
אני עוצם עיניים וקורא: “שולה, שולה, שומע? עבור!”
כלום. נדה! גורנישט! פאק!
“שולה, שומע? עבור!”

זה עובד! אני בשוק. זה עובד, כי מישהו עולה על התדר: “הלו?” עונה לי קול גברי במבטא ישראלי כבד.
“מי זה?” אני שואל.
“זה שאול! מה אתה רוצה?”
מאיפה הביאו לי שאול עכשיו? אני יורד מהרעיון, ואנחנו ממשיכים לברוח.
“הלו!” שאול קורא שוב, “מה אתה חושב שאתה עושה?”
אני מתעלם ממנו וממשיך לרוץ בכל הכוח. ידי עדיין שלובה בידה של המלכה – איזו אלופה היא.
“יצאת מדעתך?” הוא שואל אותי.
“מה אתה עושה עם המלכה באמצע לונדון?”
“שקט! צא לי מהראש!”

לאחר פיתולים לונדוניים רבים, אנחנו מוצאים בקתה בודדת ונכנסים לתוכה ומתבצרים שם.

קר מדי – המלכה רועדת. אני בוחן את חלל הסלון ומגלה שיש אח ועצים להסקה.
“אני אשמור עליך! אל תדאגי”, אני אומר ומתחיל למלא עצים באח ומדליק אש.
החום מתפזר ומציף את גופנו. שנינו מתחילים להירגע. אני מנסה לחשוב עם עצמי מה לעשות. הכל כל-כך מבלבל.
אני חייב תה! כלומר קפה! סעמק, אנגליה משתלטת עליי!

על יד האח עומדת כוננית ספרים ישנה. המלכה נראית מבוהלת כל כך, אז החלטתי להקריא לה סיפור – אולי זה ירדים אותה קצת, או לפחות יעזור לה להירגע. יש כאן עותק מתורגם לאנגלית של אוסף סיפורים קצרים של אתגר קרת.
אני מתיישב לידה על כורסא מתנדנדת, ורואה שעל שולחן הסלון מונחת מקטרת. היא מלאה בטבק!
מישהו עוד חי כאן (שרלוק הולמס שכמוני). עצבים מורטים את מוחי, מה עושים?

המלכה מבקשת שאשב בחזרה. היא לא יכולה יותר לרוץ. אני מסכים איתה. הדלת גם ככה נעולה.
בלי לחשוב יותר מדי, אני תוקע את המקטרת בפי, מדליק, ומתחיל לעשן.
זה דווקא ממש נחמד. אפילו רומנטי כאן עם החום של האח.
אני פותח את הספר ומתחיל להקריא לה מהסיפורים הקצרים. אנחנו נרגעים.
עד שפתאום נשמעת דפיקה בדלת.
או שזה בעצם שם הסיפור שאני מקריא לה.
לא, רגע. באמת דופקים בדלת. שיט!

(המשך בפרק הבא…)

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .