דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 6

PIXABAY - Sammy Williams

הזמנה מלכותית – חלק ב’

רק אדם המוכשר ביצירת כאוס מוחלט, יכול להיקלע למצב בו הוא נמצא לבד בבקתה נטושה עם מלכת אנגליה. ורק אדם כמו חיים יכול להתעניין בהמשך הסיפור הקצר אותו הוא מקריא לה, בשעה שעל דלת הבקתה נשמעות דפיקות ומהלומות חזקות; צעקות וצרחות – קוראות לפתיחת הדלת.
ובכל זאת, איך יכול האדם, אפילו כשמדובר במישהו כמו חיים, להגיע למצב ובו, אזרחי אנגליה רודפים אחריו עם לפידים, בעוד הוא לבוש בתחתונים וגופיה בלבד; לראשו כתר, ולרגליו נעלי עקב. איך הגיע למצב הזה? הבא נחזור מעט אחורה – אל הבקתה ונפנה לחיים שלנו את הבמה ונאפשר לו לגולל בפנינו את המשך מסעו, ונגלה איך:

מישהו משחק עם הידית מבחוץ. הדלת נעולה. עוד דפיקות – הפעם חזקות יותר.

“היי, פתחו את הדלת או שאני קורא למשטרה!”
פאק פאק פאק! זה בטח בעל הבקתה.
“אין כאן אף אחד!” אני צועק, ומיד מכסה את פי בשתי ידיי – איזה טמבל אני, אלוהים.
“תפתח את הדלת, תכף ומיד! פושע.” הפעם הצטרפו גם נביחות חזקות של כלב, והמהלומות בדלת גברו.

“אנחנו צריכים לזוז”, אני אומר למלכה. אין תגובה. היא ישנה. אני נוגע בכתפה ומנענע קלות.

“גברתי המלכה! התעוררי, אנחנו צריכים לזוז!” היא מזיעה בטירוף. זה מהאש שבאח.
גם אני מזיע, אני נוטף זיעה מעל פניה – השם ישמור – זה לא מכובד. איך אני מעיר אותה?
בעל הבקתה לא מפסיק לרגע: “תפתח לי כבר!”
“רק רגע בבקשה”, אני צועק לו בקול מנומס, מנסה לשמור על קור רוח.
הדפיקות בדלת נפסקו, אני שומע צעדים מתרחקים. יופי, קצת זמן לחשוב.

המלכה ממשיכה להזיע.
“תכבה את האש שבאח”, שאול פתאום אומר בראשי. למה הוא עוד שם?
אני רץ לכבות את האש. איך מכבים את זה? למה אין כאן כפתור כיבוי?
אני מתייעץ עם שאול, והוא מציע צינור מים או להוציא את הגחלים.
“אבל אין כאן צינור! ואין כאן מלקחיים, איך אני אוציא את הגחלים?”
“חייב להיות משהו”, הוא אומר.
אני אעשה על זה “פו” וזהו, אני חושב לעצמי.
“אל תעשה פו”, שאול אומר לי. מאיפה הוא שמע את זה בכלל, שיצא לי מהראש ולא יגיד לי מה לעשות!

“אני עושה פו”.
“אל תעשה פו”.
“אני עושה!”
“אל תעשה!”
“עושה!”
“לא!”

אני נושף לתוך האח, ובין רגע הלהבות מתפזרות, והאש גדלה.

אני נושף שוב, חזק יותר, מוטרד יותר. האש מתחילה להתפזר החוצה מהאח, ולכלות את עץ הבקתה מסביב. שיט!
אני רץ אל המלכה. נראה שהיא מהר עצמה עיניים כשראתה אותי מסתכל עליה. היא מזיעה כאילו סיימה ריצת מרתון – בגיהנום. כנראה שאני רק מדמיין שהסתכלה עליי. אני מתחיל להוריד ממנה שכבות של בגדים. כמה יש לה לעזאזל, זה לא נגמר. חם בטירוף. אני מוריד בגדים גם מעצמי, הזיעה שלי נוטפת ומתפזרת לכל עבר. האש ממשיכה להתחזק, עוד רגע ניצלה כאן. “זה הזמן לזוז!” שאול צועק לי.

מרוב הלחץ, ובלבוש מינימלי ביותר, אני מתחיל להזדרז – לוקח עוד שאכטה קלה מהמקטרת, מסיים את חצי המשפט שנשאר לי בספר של קרת, ואוסף על גבי מלכה אחת הלבושה בגופיה ותחתון מלכותי. היא מעולפת. השם יעזור לי.

כוננית הספרים מתחילה לעלות באש. אוסף הספרים הזה עוד מעט יהפוך לאפר. חבל. אולי אני אציל איזה ספר אחד, יש כאן את “הניצוץ” של סטיבן קינג. ולמרות שאני לא מתחבר לרעיון הזה שהדמויות שם מתקשרות באופן על חושי, הוא עדיין נשמע מעניין.
“זה לא הזמן!” שאול צועק בראשי, “צא החוצה כבר!”
אני רץ אל כיוון דלת הבקתה, כשלפתע גרזן נכנס בה, ומתחיל לפרק אותה.
זה בעל הבקתה, הוא נראה מטורלל לגמרי.

הוא מציץ פנימה מבעד לדלת השבורה וקורא: “Here’s Johnny” מאיפה הוא הביא את המשפט הזה עכשיו? אני רץ לכיוון חלון הבקתה, גורר את המלכה אחרי. פעם שניה שאני מטפס היום על חלון, עם המלכה. “פעם שלישית גלידה” אני אומר לה, והיא לא מבינה מה אני רוצה. אולי כי היא עדיין לא בהכרה. אנחנו בחוץ! הבקתה נשרפת כליל. אנחנו מתרחקים משם, ואז אני עוצר להירגע ולחשוב.

המלכה מתנשמת בכבדות, אני מנסה להעיר אותה. מטלטל אותה, צועק לה, קורא לה בשמות גנאי; שמות רומנטיים; סתם שמות של אנשים – כלום לא עוזר.

כאפה אחת. כאפה שניה. כלום. קיבינימט, איך אני מגיע למצבים האלה כל הזמן.
אני מרים את הכתר שלה, ושם אותו על הראש שלי.
“No No No”, היא פתאום אומרת לי בקול חלש ומנסה להתאושש.
שאול מתחיל לדבר אליי שוב, ולחלק לי הוראות איפה לפגוש אותו.
“שקט! תן לי לחשוב”, אני אומר לו, “ואני לא נפגש עם זרים!”
הוא טוען שהוא סוכן מהמוסד הישראלי, שהם מאכנים מוחות של ישראלים שמפדחים את המולדת בחו”ל.
“אבל לכל מדינה יש נציגים שמפדחים אותה בחו”ל”, אני אומר.
“נכון, אבל רק אנחנו מספיק בוגרים כדי להודות בזה”.

המלכה בינתיים התעוררה לגמרי. היא נראית מוטרדת בעוד היא קולטת מה אנחנו לובשים.

באופן קצת הזוי, אנחנו נראים כמו זוג בתלבושת אחידה: היא עם גופיה ותחתון מלכותי ואני עם גופיה ותחתון בוקסר פשוט, מהאלה שקונים בחבילות של ‘4 ב- 100’. או שזה המבצע של הספרים בכלל? למה תחתונים וספרים עולים אותו דבר?
היא מתבוננת בכתר שעל ראשי, ושולחת יד לאסוף אותו. היא נעצרת, מבוהלת, כשלפתע נשמעת צרחה מרוחקת.
מישהו רץ אלינו! זה בעל הבקתה, והכלב הענק שלו!

אנחנו קמים מיד, ומתחילים לרוץ בכל הכוח – שוב מתרוצצים ברחובות לונדון ללא כיוון ברור. הפעם עם פחות בגדים ממה שאמורים ללבוש כשמטיילים ברחוב, על אף שלאחרונה אני רואה הרבה רצים ברחובות, שמתלבשים בלבוש מינימלי ביותר.
אז אולי אף אחד לא ישים לב שמשהו לא כשורה אצלנו. אולי בעצם רק הכתר שאני חובש. אנחנו רצים מבלי לעצור, איך עוד יש לה כוח?

ילד אחד מצביע עליי, וצועק לאמא שלו: “תראי, המלך עירום!” הוא לא טועה לחלוטין, אבל החטטנות שלו מעצבנת אותי.
אני לא גאה בכך, אבל בעוד אני רץ, אני צועק לילד: “אמא’שך ערו…” והוא בחוסר הבנה, צועק לי בחזרה: “מה?”
זה לא עובד באנגלית כפי שציפיתי, אבל כנראה שהאבא הבין את עקרון הזלזול שהבעתי כלפי הבן שלו, ועכשיו גם הוא מתחיל לרדוף אחרינו. יופי… בעל בקתה אחד, אב משפחה חסר חוש הומור אחד, מי עוד? אה כן, כנראה שהמשמר המלכותי. או שהם בעצם עוד עומדים שם כי אסור להם לזוז?

“חיים…” שאול פתאום קורא לי, “אני צריך שתתעורר על החיים שלך”.
“מה אתה רוצה ממני?”
“תתאפס, ואל תדאג, השותפה שלי ואני נעזור לך”.
אני בקושי מסוגל לדבר, מתי זה יגמר הסיוט הזה? שאול מציע שאגיע אל האזור המזרחי של הארמון,
ואבלע בין המוני האנשים, שהתאספו שם בציפייה לשובה של המלכה.
“אני לובש טוקסידו שחור עם כיס קדמי, אשר ממנו מבצבץ פרח יסמין לבן”, הוא אומר לי.
“טוב, אבל כל הסוכנים החשאיים הבריטיים ופרשי הסוסים של המלוכה בטח יארבו לי שם”.
“לא, הם כולם יצאו אל רחובות לונדון לחפש אתכם.
רק המשמר כאן, וזה לא זמן החלפת המשמרות – כך שאסור להם לזוז”.

הערב ירד, ונהיה ממש קר ואנחנו לא לבושים טוב, או לא לבושים בעצם – קצת בגדים.

אני מחפש את הדרך חזרה לארמון.
המלכה אומרת שרק מתוך הכרכרה שלה היא תזהה את הרחובות, כי היא לא רגילה ללכת ברגל בעיר. הכל מבולגן אצלי בראש, שאני כבר לא שם לב אם אני מדבר עם שאול או עם המלכה, אני כל-כך עייף שהם נשמעים לי אותו הדבר.
לפחות איבדנו את בעל הבקתה, ואת האב שלא מבין בחוש הומור.

אנחנו צועדים לאט – המלכה ממש התעייפה, היא נעצרת לרגע ואומרת שלא תוכל להמשיך ללכת ככה, ומורידה נעליים.
“מה את עושה?” אני צורח עליה.
היא מעדיפה להמשיך יחפה, כי הנעליים כבר כואבות לה. אני לא מסכים, ודורש בתוקף שתנעל אותן חזרה.
“למה כל החוטפים, כל כך לא ידידותיים?” היא שואלת.
“חוטפים?” אני שואל בפליאה – מה קרה לה, היא שכחה מה קרה בארמון?
היא מתעקשת להישאר יחפה, והעיקר שלא תלך יותר עם הנעליים שלה.
סעמק ערס! אני ממש צריך סיגריה, קפה, שירותים, עיתון, שירותים עם עיתון – בית בקיצור.
שולה, אני ממש רוצה את שולה! שתנופף לי קטורת בפרצוף ותטיף לי על העישון, ואני אתעצבן עליה ואדליק סיגריה נוספת, סתם כדי לעשות לה דווקא. הריבים הפשוטים – בית.
במקום זה אני כאן, רב עם המלכה על נעליים.
“קחי את שלי בסדר? זה נעלי הליכה”, אני אומר לה לבסוף.
המלכה הזאת ממש מפונקת פתאום. אנחנו מחליפים נעליים, ואני מוצא עצמי כמעט ערום; חובש כתר
ונועל נעלי עקב ורודות עם אבזם זהוב. אבל ממשיך לצעוד בגבריות איתנה.

קולות כבדים של צעדים מתקרבים אלינו מצד אחד. ההמון בדרך אלינו, הם מחזיקים לפידי אש. אחוזי אימה.
“תחזיר לנו את המלכה שלנו!”
מהכיוון השני נשמעים צעדים של סוסים – אלו הפרשים. פאק!
מכוניות שחורות עם חלונות שחורים אטומים מציפים את הכביש –
אלו כנראה הסוכנים של MI6. דאבל-פאק! לא יודע לאן לברוח.
מתוך אחת המכוניות יוצא אלינו גבר גבוה ושרירי. הוא מתחיל ללכת לכיווננו, ושולף תעודת סוכן, זה ממש חשאי מצדו.
בשחצנות רבה הוא מדקלם את שמו, כאילו שהוא חי בסרט: “בון. ג’ים בון.” מקורי…
“תברח!” שאול צועק בראשי.

חייל בריטי

קרדיט לתמונה: PIXABAY – Pixource

אני מסתובב ונכנס אל תוך סמטה צרה, גורר אחרי את המלכה.
“לאן עכשיו?” אני שואל במתיחות את שאול, וזיעה עולה שוב בפני.
“פנה שמאלה”, הוא אומר לי, ואני פונה.
מולנו מופיע בעל הבקתה – הוא רץ לכיווננו.
“שאול!” אני צועק, “חשב מסלול מחדש, מהר!”
“פנה ימינה”, הוא עונה – ממש גאון הדור הבן אדם הזה.
אנחנו פונים וחוזרים לרוץ.

“בכיכר צא ביציאה השלישית”, שאול אומר, ואנחנו ממשיכים לפי ההוראות שלו.
“פרשי סוסים לפניך”, הוא קורא, ואנחנו עוצרים.
אנחנו מסתתרים מתחת לספסל, עד שהפרשים עוברים והסכנה חולפת.

גבר הומלס מגיע אל הספסל ומבקש שנצא מביתו. הוא מתנצל ומספר שעבר לכאן רק שלשום, ועוד לא הספיק לסדר,
ולא ערוך עדיין להכנסת אורחים. אנחנו נפרדים ממנו והולכים לדרכנו.

“בעוד מאתיים מטר, פנה שמאלה”, שאול אומר פתאום בקול שכבר נשמע די רובוטי.
אני מבקש משאול שיעשה את הקול של “סיון” מהווייז, כי רק הבנות ברורות באפליקציה הזאת. הוא ממשיך להדריך אותנו בקול נשי, ואנחנו מגיעים אל הארמון בהצלחה – “הגעת, היעד נמצא מימינך”. אך לפני שאני מספיק להביט ימינה במטרה למצוא את שאול, קופצים עליי שלושה סוכנים גדולים וביניהם גם אותו “ג’ים בון” המהולל – כך הוא רואה עצמו. מעליהם קופצים כמה שומרים אדמירליים וגם כמה פרשים שירדו מהסוסים שלהם – ערימת ילדים מלכותית עליי ועל המלכה ואנחנו מאבדים אוויר.

שולה פתאום מגיעה, מפלסת דרכה בין כל הגברים המגודלים האלה שעלינו.

הם משחררים אותנו ואנחנו מתנשפים, נרגעים. היא מגישה לי כוס קפה, ומרגיעה אותי שהכול נגמר. אני לוגם מהקפה, והכל מתבהר. אני נרגע.

“איפה המלכה?” פתאום מטיחים בי כל השומרים, “מי זאת המתחזה הזאת?” הם מצביעים על המלכה. שולה מסירה את הכתר מהראש שלי, ומניחה אותו על ראשה של המלכה – פתאום כולם נושמים לרווחה. הם עוזרים לה לקום, ומנקים את הגופייה שהיא לובשת. היא מסתכלת עליי בקוצר רוח, ושולחת מבט מאוכזב אל שולה.
המשרתים מגיעים ועוזרים למלכה להיכנס חזרה לארמון. צבועים!
כל אחד מהם מציע למלכה את חולצתו, והם מעמיסים עליה סך הכול כ- 52 פרטי לבוש.

שולה מתיישבת לידי, ואומרת שכנראה השמן שהסנפתי במטוס טשטש אותי יותר מדי.
מסתבר שחטפתי את המלכה ואיימתי על כל משרתי הארמון עד שברחתי איתה.
אני מופתע, מאוכזב, מתוסכל. אבל סך הכול זה הגיוני.
אני אתגבר על זה בגבריות בעוד 10 שנים גג.
אני מספר לה שדמיינתי קולות של סוכן בשם שאול, וששרפתי בקתה, ואת כל מה שעברנו, או דמיינתי שעברנו.
היא מלטפת את פניי. “יפה לך עקבים” היא אומרת, וצוחקת.

אני צוחק גם, שמח שהכול נגמר. אבל אז ג’ים בון האיום מגיע ביחד עם עוד שני סוכנים, והם אוזקים אותי. אני מסתכל סביבי, מובך. לפתע אני רואה בחור בטוקסידו שחור, ופרח יסמין לבן מבצבץ מתוך הכיס הקדמי שלו. נראה שהוא מנגב את שפתיו ממשהו לא ברור, ואז הוא מדבר לתוך אוזניה – נראה רציני. בגלל המרחק, אני לא מצליח לשמוע בדיוק מה הוא אומר, חוץ מכמה דברים על שידור בבתי הכלא, של סקירת האירוע עם המלכה.

הסוכנים מקימים אותי על רגלי בכוח. האיש עם פרח היסמין נעלם. זה בטח היה שאול.
שולה נוגעת בכתפי ואומרת שלא אדאג, היא תשחרר אותי.
ג’ים בון משתיק אותה ומרחיק אותה ממני.
“הי!” אני צועק לו “תוריד את הידיים שלך ממנה!”

הסוכנים סותמים את פי ומכניסים אותי בכוח לתוך מכונית שחורה. רציתי לימוזינה!

(המשך בפרק הבא…)

אורן גל
נכתב על ידי
2 תגובות

2 תגובות

  1. קורנת

    07/10/2020 19:19

    מעניין וקומי כאחד, מחכה להמשך 🙂

    • galoran7

      08/10/2020 13:54

      תודה רבה 🙃

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .