דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 7

קרדיט: PIXABAY - Mehmet_Egrik

הזמנה מלכותית – חלק ג’

הזמן עובר לאט. ריח השתן חזק כל כך שאני לא מצליח לחשוב.

“נו, עוד כמה זמן?” אני שואל את “פאי”, בחור שמנמן שעובד על הקעקוע הראשון שלי.
הבוקר הוא אמר לי שאני לא נראה מספיק קשוח כי אין לי קעקועים – סמל לחולשה כאן.

“חיים, תנסה להירגע ותפסיק לזוז, שלא יצא לי עקום”. הוא כל כך רגיש לאמנות שלו, הבחור הזה.
“אבל אתה שורף לי את היד בן אדם! חלאס עם המחט הזאת כבר”.
הוא אומר שזה רק הציור עצמו לדוגמה, ושעוד לא התחיל עם המחט, ואני, בטון גברי אומר לו שצחקתי איתו, ומחניק את דמעות הכאב שכבר עולות בעיני.

הוא מראה לי את הציור הגמור לפני שמקעקע את זה על העור.
“למה חמסה, יא גזור אחד?!” אני צועק בבהלה.
נכון, ביקשתי שיפתיע. אבל למה דווקא חמסה? הוא אומר שממה שהוא מכיר, זה מה שישראלים אוהבים.
“מה רע בפלאפל אז, גם זה אנחנו אוהבים!” אני מטיח בכעס, “תראה מה עשית, למה זה מסתכל עליי ככה?!”
“זה ימחק בתוך יום אם לא נקעקע”, הוא אומר לי.
אני מעיף אותו מהתא שלי, והוא מזכיר לי שאנחנו שותפים לתא. נמאס לי כבר להיות כאן, למה אין שמש במקום הזה?

צליל פעמון חלוד מציין שזו שעת השינה עכשיו.
לפני שאירדם אני מסמן על הקיר את מספר הימים שאני כאן, שלא אאבד תחושת זמן.
הנה, קו אחד לסיום היום הראשון בכלא האנגלי. פאק!

אחרי שעצרו אותי, ג’ים בון ושותפיו לקחו אותי לחדר חקירות ב MI-6 ונתנו לי שתי אפשרויות:

או שאני נכנס לכלא בתור חפרפרת שלהם, כדי לחבור לאיזה טרוריסט שפועל שם מחוץ לראדר;
או שאני נשלח לצינוק העינויים שלהם לכל החיים – שם אהיה קשור ביחד עם עוד אסירים,
ונדרוך כולנו יחד יחפים על ענבים ונכין כך את היין היוקרתי שלהם… “ברור שכלא!” אמרתי,
נראה להם שאני אשרוד יום אחד בין כל היחפים האלה? פיכס!

למחרת בבוקר אני הולך עם פאי לחדר האוכל.

הוא הזהיר אותי מפני האוכל שיש להם – זה לא כמו בסרטים – זה גרוע יותר!
“אני אחד שמסתדר עם הכל”, אמרתי לו, “לא מוטרד בכלל”.
באיתנות ושקיקה שמדהימות את כל הסובבים כאן, אני מגיש את הצלחת שלי לאסיר-מוזג.
יאמר לזכותו של פאי שהוא צדק, זה באמת לא בסרטים – זה באמת גרוע יותר: קינואה! למה? למה? מי אוכל קינואה?
אנחנו מתיישבים בשולחן ריק, ולאחר כמה רגעים שבהם לא נגעתי בצלחת, פאי אומר לי: “אתה חייב לאכול הכל!”
“אין סיכוי שבעולם!” אני אומר.
“אבל הסוהרים ידחפו לך את זה לפה אם לא תאכל”.
“נראה אותם”, אני אומר בהתלהבות יתרה, תוך שאני מתחיל לאכול מעט בחשש מהמנה שלי.

משני צדיו של פאי מתיישבים פתאום שני בחורים גדולים עם קעקועים של גבעולים ועלים ירוקים בצוואר.

מאיפה בכלל משיגים את הדיו כאן בכלא? אולי מהמדפסת של מנהל בית-הסוהר? למה עוד מדפיסים דברים בימינו?
פאי משתתק ומתכנס בעצמו, השניים תוקעים בו מבטי זימה. אני בא לקום אליהם, אך אז מישהו נוסף מתיישב בשולחן שלנו, מניח את ידו על הכתף שלי, ומושיב אותי חזרה במקום.
הוא מתיישב לידי ומביט בי ישירות בעיניים גדולות. על פניו קעקועים של פרחים לבנים.

“שמעתי שחטפת את המלכה”, הוא אומר בקול צרוד ועבה.
אני בולע רוק, ומנסה להבין איזה פרח מצויר על כל הפרצוף שלו.
“יסמין”, הוא אומר פתאום כאילו קרא את מחשבותיי.
“וואלה, פרח יסמין”, אני אומר.
הוא מתקן אותי ואומר שהתכוון שהשם שלו זה יסמין.
“אה, אז רגע, איזה פרח זה על הפנים שלך?” אני שואל, והוא עונה שזה פרח יסמין. נרקיסיסט הבן אדם, הייתי אומר.
“לא, אז הייתי מקעקע נרקיסים”, הוא אומר לפתע, ואני שואל אם הוא קורא מחשבות.
“לא, אתה פשוט מדבר בקול רם” – פאק! הוא צודק.

פרח לבן

קרדיט: PIXABAY – manfredrechter

הוא מרגיע אותי ואומר שאני בדיוק מסוג האנשים שהוא מחפש.

הוא לא מסביר למה, אבל לאחר הארוחה אני מסתובב איתו ועם הבריונים שלו. הוא אומר שאיתם אני מוגן.
כל האסירים מישירים לו מבט הערצה. הם מפחדים ממנו.
אנחנו מגיעים לתא שלו, ושם הוא נותן לי שוקולד. רומנטי משהו. יש לו אסלה אמיתית כאן!
פוסטרים של פרחים (יסמינים שונים, אני מניח) תלויים על הקירות.

הוא אומר שאני מוזמן תמיד. הוא מחבק אותי ונושק ללחיי כאות לכבוד.
“לא בכל יום פוגשים מישהו שחטף את המלכה…” הוא אומר ונותן לי עוד שוקולד.
הוא מנסה לקנות אותי? כי זה עובד.
“…חבל שהיא ברחה לך”.

“זה הוא!” קולו של ג’ים בון פתאום מהדהד בראשי.

“תחפש עכשיו בחדר את רשימת התחנות שהוא מפעיל! הוא מאוד מסודר, זה חייב להיות שם”.
הם מאכנים את מוחי בדיוק כמו ששאול עשה לי – זה מחרפן בטירוף!
יסמין קולט שמשהו לא בסדר אצלי, ומזמין אותי לשים ראש במיטה שלו, ולנוח קצת.
“חכה עם זה בון”, קולו של שאול פתאום נדחף (מה לעזאזל הוא עושה כאן?) “קח כמה ימים – יסמין בוחן אותך”.
“אין לנו כמה ימים!” אומר ג’ים בון, “חייבים לפעול עכשיו, לפני שהוא מגיע למלכה!”
הם ממשיכים להתווכח להם בתוך הראש שלי, בזמן שאני מנסה להירדם במיטתו של החבר החדש שלי.
אותו חבר שנשלחתי לרגל אחריו – סעמק ערס!

יסמין מעיר אותי בצהריים, ואנחנו יוצאים לטייל.

סוהר אחד מוסר ליסמין מכתב מקופל מבלי שאף אחד רואה. טוב, כמעט אף אחד. אני ראיתי כי אני סוכן-חשאי עכשיו. יש לי כישורים. המכתב הוא מאחת התחנות שאחראיות על מבצע חטיפת המלכה שהוא מנהל כרגע.
התפלאתי שהוא ממהר לחלוק איתי מידע, אבל כמו שהוא אמר, לא בכל יום פוגשים מישהו עם אידאולוגיה זהה לשלך.
לא שאני ממש מבין על איזו אידאולוגיה הוא מדבר (או מה זה אידאולוגיה בכלל), אבל אני זורם איתו.

הוא מתיישב לו באמצע החצר וקורא לעומק את המשך המכתב שקיבל. אני עומד כאן לשמור לבקשתו. כי אני אחד מהמאפיה עכשיו, אחד מהחבר’ה, אחד מהקולים, המסוכנים, המסוקסים; שלא מתעסקים איתם, שלא… פאק! בחור מגודל הולך בכיווננו. הוא מחזיק משהו חד בידו, ועיניו נעולות על יסמין! שיט!
“מישהו בא”, אני אומר. אך יסמין לא שם לב, הוא עמוק בתוך המכתב שלו.
המגודל הזה כבר קרוב אלינו. הוא מניף את ידו מעלה – זה פאקינג סכין ביד שלו!
בשנייה אחת ומתוך אינסטינקט חייתי (ומעט חוסר אחריות) שפשוט התפרץ מתוכי – אני קופץ על הבחור המשוגע הזה, שבא לשים את קיצו של יסמין. הבחור שולח מיד את הסכין לפני, ואני שולח אליו צווחה של בהלה וחרטה (אבל בגבריות).
הוא תופס את הרגל שלי ביד אחת, ומציג לראווה את הסכין ביד השנייה.
הוא מחזיק אותי תלוי כך באוויר – הראש כלפי מטה. כל הקינואה מהבוקר עולה לי.

יסמין סיים לקרוא את המכתב שלו, וקם על רגליו. הוא ניגש אלינו, ומתחיל לצחוק. המגודל, גם הוא צוחק, ומפיל אותי על הרצפה. שניהם מושיטים לי ידיים בשביל לעזור לי לקום, אבל אני לא צריך אותם. אני קם לבד, ובאומץ רב מיישר את החולצה.
יסמין אומר שעברתי את המבחן, ושעכשיו אני חלק מהכנופיה שלו – אבל לא רשמית.
“מחר נפגש שוב”, הוא אומר, “תגיע לתא שלי לאחר ארוחת הבוקר, ותראה איך אנחנו מממשים את הפוטנציאל שלך”.
הוא שוב נשק לי פעמיים על הלחי, והפעם גם נשיקה אחת על השפתיים – זה רק מתוך כבוד רב יותר אני אומר לעצמי.

אני הולך חזרה לתא שלי, מרוצה, אך גם די מבולבל. אין לי מושג בתכל’ס למה נכנסתי.
אני בתא שלי, רק אני והמחשבות שלי; שקט, לבד סוף-סוף, ואז:

“יום אחד!” שאול פתאום אומר בראשי, “שנים שאנחנו מנסים לחדור אל התנועה שלו, שנים!”

“מאצלנו הוא הרג את כולם”, אומר ג’ים בון, “חוץ מרולנד כמובן, שניתק איתנו כל קשר וירד למחתרת”.
“מה? למה הוא אומר את זה”, אני שואל.
“הוא צוחק!” אומר שאול, מנסה להרגיע אותי. “ג’ימי, מה נהיה? קצת דיסקרטיות!”
“לא, לא באמת מתים” אומר ג’ים בון, “זה מטאפורית! הם פשוט… אה…
נשארו ללא רוח חיים, זה הכל. זאת אומרת, אה… שאול, אתה בא לתה?”
“צאו לי מהמוח כבר!” אני צועק עליהם, אבל הם עסוקים בשלהם.
“אני אקח ריינצ’ק”, אומר שאול, “השותפה שלי רוצה לעצור פה בעוד חנות מזכרות אוריינטלית של תכשיטי עץ, וכל מיני שיט של יפי נפש.
“אנא מהרו, אנו מחכים לכם כאן”, פתאום אומרת מישהי נוספת בקול איטי ועדין, שנשמע לי מוכר.

הפעמון החלוד שוב מצלצל, מחריש אוזניים. אני מסמן קו שני על הקיר.

בכל מקרה זה עדיף על דריכת ענבים ברגליים יחפות עם עוד כמה אנשים מטונפים בצינוק של MI-6.
“מה יסמין רוצה ממך?” שואל אותי פאי.
החלטתי שאני לא מדבר איתו עד שנמחק לי הציור-חמסה הזה שעל הזרוע שלי, ובמקום זאת אני תוקע בו מבט מאיים, והוא מכסה את ראשו במהרה בשמיכה ועושה עצמו ישן – השייכות לכנופיה עלתה לי לראש.

אני שוכב במיטה שלי ומביט בתקרה. אני מתגעגע לשולה, היא לא יודעת מכלום. בקרוב נפגש שוב. אחרי שאפיל את יסמין. אבל איך אוכל להפיל אותו? הוא אוהב אותי, סומך עליי. הוא אפילו נתן לי נשיקה בלחי לאות כבוד. ובשפתיים, לאות כבוד רב. כנראה. אני מקווה.
“לילה טוב שולה”, אני אומר לאוויר הקר שכאן בתא, ועוצם עיניים.

“קום!” המגודל מאתמול צועק לי בתוך הפרצוף, “כבר צהריים! יסמין אמר לך לבוא בבוקר”.

פספסתי את ארוחת הבוקר. למה פאי לא העיר אותי? הוא מפחד ממני כנראה.
טוב מאוד! החמסה הזאת שהוא צייר לי ממש מטרידה. לפחות זה מתחיל להימחק.

“אני לא אוהב איחורים”, אומר יסמין בעוד הוא מגיש לי ארוחת בוקר מפוארת של מאפה שוקולד עם קפה שחור
ועוד מטעמים טובים, שאני לא מספיק להבין מה הם בזמן שאני טורף אותם כמו חזיר בר, חסר שליטה עצמית.
“אני מתנצל. זה לא יקרה שוב”.
“אתה יודע מה משמעות השם ‘יסמין’?” הוא שואל.
“פרח?” אני שואל בפה מלא קרואסון.
“זה בא מלטינית – מתנת האלוהים”.
אז הוא באמת נרקיסיסט, אני חושב. מוודא שהפעם אני לא מדבר בקול רם.
“יש בי שמץ של נרקיסיסטיות, זה נכון, אבל זה רק בגלל שאני משיח”.
הוא שמע אותי? כן דיברתי?
“אני הולך לגאול את בני האדם”, הוא ממשיך, “מייסורי ההיררכיה שהם יצרו לעצמם”.
הוא מספר לי על תקופה בה סוכני ממשל השתמשו בו כחפרפרת בתוך ארגון מחתרתי.
שאול מתחיל לדבר בראשי, ואומר לג’ים בון שאולי כדאי שיוותרו ויוציאו אותי משם במהרה.
ג’ים בון מתווכח איתו ואומר לי להתאפק ולא להסגיר שום דבר. “יכול להיות שהוא רק משחק איתך, ולא יודע כלום.”

יסמין שם יד על כתפי וממשיך לדבר: “הם משחקים בך, משתמשים בך כמו בובה על חוטים. תאמין לי, הייתי שם.

זה היה בתקופת המהפכה האזרחית בתוניסיה – ‘מהפכת היסמין’, כך העולם המערבי כינה אותה”.
“אתה מתוניסיה?” עצרתי אותו. ובהתלהבות רבה, וניסיון כושל להרשים אותו, אותו אני אומר:
“וואלק איך בא לי איזה בנטז’ טוב ככה על המנגל”.
אבל יסמין מביט בי בזלזול, ואומר: “תגיד לי מה יש לכם, אתם הישראלים,
אני מדבר איתך כאן על דברים ברומו של עולם ואתה נהיה לי רעב?”

הוא קם על רגליו ואומר שאני צריך להצטרף אליו.
יצאנו מהתא שלו, ואני לקחתי איתי שני תפוחים – זה כמו חדר אוכל בבית מלון כאן בתא שלו,
אז יש אווירה כזאת שאפשר, וצריך לקחת משהו לדרך.
אנחנו הולכים לספרייה, לפי מה שהוא אומר, שם הוא מנהל את הרשימות שלו ואת התחנות שבחוץ.
שאול, ג’ים בון, ושתי הסוכנות הנוספות שאיתם, כבר מתחילים להתלהב להם בראש שלי – חור במוח הם עושים לי.
הם מרימים ומשיקים כוסות וויסקי לאור ההצלחה הקרבה.
כולם חוגגים וצורחים, עד שהסוכנת בעלת הקול השלו והמוכר מבקשת שיירגעו, ויחכו לדבר האמיתי.

בדרך, יסמין מספר לי על הפעילות שלו ב-“מהפכת היסמין” שהייתה בתוניסיה.

הוא היה במחתרת עד שסוכני הממשל הדיקטטורי עצרו אותו והשתמשו בו כחפרפרת. הם איכנו לו את המוח כמו לי.
“זה לא עובר, שתדע לך”, הוא אומר לי, “עד היום אני לפעמים שומע קולות”.
המהפכה הסתיימה לטובת המורדים, לפי שיעור ההיסטוריה שיסמין כרגע מעביר לי.
“אני גאה בעם שלי,” הוא אומר, “אבל אני חושב שטעינו. אנחנו כיוונו לדמוקרטיה, אך מה שהעולם צריך באמת,
זה חיים ללא שולטים. “דמוקרטיה”, “דיקטטורה”; זו כמעט אותה מילה, אותן אותיות; אותו הרעיון – עם נשלט.
אסור להאמין לאלו שם למעלה, כי בסופו של דבר הם שולטים בנו כרצונם ואנחנו בחרנו בזה בבחירות הוגנות”.
אז התכנית שלו היא: לתפוס מכל מדינה את השליטים שלה ולמוטט את ההיררכיה,
“עם שרוצה להיות חופשי – צריך להיות חופשי באמת!”
השלב הראשון – חטיפת מלכת אנגליה; בקשת כופר, ולבסוף – לא נשחרר אותה.

קרדיט: PIXABAY – Myriams-Fotos

הדרך לספריה ממש ארוכה, אבל עד שהגענו הבנתי שסתם עשינו רונדלים מסביב לה,
כדי שיהיה לו עוד זמן לחפור לי את החיים. בראש שלי שאול נוחר כבר ממזמן – נרדם משעמום.

אני לא יודע למה, אבל הדברים של יסמין נכנסו לי ללב – הוא שכנע אותי. אולי בגלל השוקולדים?
הוא הצליח לעשות לי המרת טרוריזם בתוך רבע שעה בלבד! ואני לא אחד שנסחף. לעולם לא!

שאול וג’ים בון כנראה מבינים שהם איבדו אותי, כי הם מנסים לשכנע אותי לחזור לצד שלהם.
יסמין קולט את זה, ועוזר לי להתעלם מהם. המוח שלי מתפוצץ מכל הקולות:

שאול: “חיים! כפרה עליך, זה לא אתה!”
יסמין: “הם רק משחקים בך שם למעלה, דואגים רק לקפה שלהם והאינטרסים האישיים שלהם.”
ג’ים בון: “חיים תחזור אלינו, חיים. רגע שניה, מישהי יכולה להכין לי בבקשה כוס תה.”
שאול: “אנחנו מאבדים אותו…”
יסמין: “תשתחרר מהעול הזה – התפיסה המובנית הזאת שהכתיבו לנו:
אתה אזרח פשוט, תן לנו כאן למעלה לטפל בכל העניניים החשובים האלו, שאנחנו ממציאים כדי שתשלם
לנו עוד, עוד, עוד! אנחנו נדאג להפחיד אותך, אך אל תדאג אנחנו גם נגן עליך.”
ג’ים בון: “חיים, זה לא יגמר טוב עבורך אם לא תשתף איתנו פעולה, אסור לסמוך על יסמין.”
אני: “צאו לי מהראש! די!”
שאול: “חיים! חיים? הוא כבר לא איתנו… שולה, את צריכה להתערב.”

הוא אמר עכשיו שולה?

(המשך בפרק הבא…)

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .