דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 8

קרדיט: PEXELS - Perchek Industrie

הזמנה מלכותית – חלק אחרון

“חיים, אתה שם?” שולה קוראת, והעולם כמו נעצר.

אני לא יכול לדבר. לא יודע מה להגיד. מה לעזאזל היא עושה שם?
“הם חטפו אותך?” אני שואל לבסוף.
“חיים, אתה צריך לעשות מה שאנחנו אומרים לך, כדי שנוכל לעצור את הקהילה של יסמין”.
פתאום הכל נשמע לי לא ברור, כאילו העולם טבע בתוך הים של עצמו, והקולות נשמעים עמומים במים שבולעים אותנו.

יסמין עוצר בפתאומיות, ובוחן אותי בעיניו הגדולות, כאילו כדי לוודא שלא עושה טעות שהוא סומך עלי; ואז שואל אותי מה זה שולה, ואני קולט שאני ממלמל את שמה ללא הפסקה. זהו, איבדתי את זה. רשמית. אני חצי משוגע. חצי לפחות.

בראש שלי, ג’ים בון שואל את שאול למה הוא עדיין לא הוריד את שני צבעי האודם משפתיו. למה אני שומע את השטויות שלהם בראש שלי?! ולמה שהוא יתאפר, ועוד בשני צבעים בשפתיים. “למה להוריד, מתאים לי מלכה, לא?” שאול אומר, ומתחיל לספר על חלום ילדות שהיה לו – להיות שחקן תיאטרון.
“כן, אנחנו יודעים”, ג’ים בון אומר, “אתה כל הזמן מדבר על זה. בגלל זה אתה היית המלכה…”
הסוכנת בעלת הקול העדין בהגזמה שעדיין לא זיהיתי, מבקשת מהם שיהיו יותר דיסקרטיים, כי אני יכול לשמוע.
“איזה שומע”, שאול אומר, “אפילו לא קלט שהוא רץ איתי בלונדון, ואני מדבר אליו פנים אל פנים”.
“אנא ממך שאול”, שולה אומרת לו, “אתה יודע שזה רק בגלל תה ההזיות שאנחנו נתנו לו לשתות בחצר המלכה.”
מה?!

יסמין מנופף בידו מול הפרצוף שלי, כי אני “במקום אחר”.
הוא פותח את דלת הספרייה, ומחווה בידו שאכנס ראשון.

“Ladies first”, הוא אומר לי.
אני כבר לא יודע מי אני, יכול להיות שאני אישה? או שאני שלושת-רבעי משוגע. לפחות!
“אני צוחק”, הוא אומר בקולו העבה, “ברור שאני נכנס ראשון”. הוא מתקדם במהירות לכיוון אחת מכונניות הספרים.
אני הולך אחריו כמו זומבי, הכל מרגיש לי כמו הזיה אחת גדולה. עדיין מנסה להבין על מה שאול וג’ים בון מדברים.

“אבל הוא אמר שהוא מאכן לי את המוח”, אני אומר לעצמי בקול חלש.
“אין דבר כזה ‘איכון מוחות’ “, שולה אומרת לי בטון מרגיע, ספק מתנצל.
אם כך אני משוגע לחלוטין, כי עכשיו אני שומע אותה ואת החברים שלה. ובכלל, שולה היא אשת פרחים, לא מוסד.

“אתם רימיתם אותי!” אני מוצא עצמי צועק, והספרן – בחור שרירי מזוקן שנראה כמו השטן
אחרי יום אימונים במכון כושר וסטרואידים, מסמן לי באצבע על שפתיו שאשמור על השקט בספריה.

יסמין מזיז ספר אחד מתוך הכוננית הגדולה שמולנו, ואני מצפה שקיר שלם פתאום יתהפך לו, ויחשוף מעבדה סודית.
אני עומד כאן עם פה פעור, כאילו שזה באמת קורה, ויסמין סוגר לי את הפה ומבקש שאשאר בפוקוס.
הוא סתם סידר ספר שבלט קצת החוצה – “הקץ לביגוד ותחילת האנושות החופשית”. מי המעופף שיכתוב דבר כזה?
“אחד הטובים שכתבתי”, יסמין אומר לי, “כדאי לך לקרוא”.

אנחנו מגיעים למדרגות שמובילות לקומה תחתונה – אנחנו יורדים ויורדים ויורדים, והכל נהיה יותר ויותר חשוך.
יסמין מסביר לי שהסוהרים שהצטרפו לקהילת המאמינים שלו – “היסמינאים”, סיפקו לו את המקום הזה
בתור מעבדת עבודה לבקרה על כל התחנות שהוא מפעיל.
הגענו אל הדלת. יסמין שולף מפתח ופותח אותה.
לפני שאנחנו נכנסים, שולה אומרת שעוד רגע נאבד קליטה, והיא מספיקה להגיד לי משהו, ואומרת שזה הקוד.
קוד? איזה קוד? היא התחרפנה לגמרי האישה הזאת! הסוכנת הזאת? מה היא בכלל? צאו לי מהראש כבר!
תצאי לי מהראש! לא רוצה יותר את הקולות שלהם פה!

במעבדה יש רעש מטורף של המוני “יסמינאים” שמדברים ביניהם על מהלכי המשימה.
מחשבי ענק עם מצלמות חיות על ארמון המלכה, ומטהר אוויר בריח יסמין.

יסמין פונה אל בחור אחד שיושב בגבו אלינו ועובד על המחשב.
הוא מסתובב אלינו – זה פאי? למה הוא בלי חולצה? מה קורה כאן?!
הוא קם אלינו, ופתאום אני קולט – הוא גם בלי מכנסיים, או תחתונים, והוא יחף! וואט-דה-פאק?!
רק עלה תאנה מכסה את העסק הפרטי שלו. למה הוא לא מכסה גם את הרגליים?!

לפני שאני מספיק לשאול אותם מה נסגר, פאי מחדיר לי פינצטה ארוכה ודקה לתוך האוזן ושורף לי ת’חיים,
ואז הוא שולף משם גוף פלסטי קטן, ולפתע כל הקולות של הסוכנים שבראשי נפסקים. תודה לאל! תודה לאל!
השקט הזה בראש עוזר לי להבין שכולם עבדו עלי שם, ואפילו שולה. יסמין צדק, הם משתמשים בי, מתעללים בי,
הוא הציל אותי. הוא צדק כל הזמן – אני בובה בשבילם. אני איתו, אני שלו! אני על ברכיי עכשיו ומכריז
על עצמי כ-“יסמינאי”. יסמין עוזר לי לקום ואומר שאין צורך ברשמיות הזאת,
ושבפנים (כאן הוא עוצר ושם יד על החזה שלי), “מבפנים ידידי, תמיד היית יסמינאי.”
יש לי הרגשה שהוא ממשש לי את החזה עכשיו, אבל זו בטח רק תחושת האקסטזה מכל מה שעבר עלי עד עכשיו.
יסמין מציע שאלך לשטוף פנים, כדי להתרענן מכל מה שעבר עלי, ומבקש מפאי להראות לי איפה זה.

בחדר השירותים של המעבדה, אני כבר מנצל הזדמנות להתרוקן. פאי מתרוקן דווקא במשתנה שלידי,
ותוך כדי הזרם הוא פונה אלי. אני עוצר אותו ואומר לו שאני לא מדבר איתו עד שהחמסה יורדת לי מהזרוע.
“אני מצטער”, הוא אומר, “שולה ביקשה ממני שזה יהיה חמסה”.
מה?! עוד פעם שולה? למה שהיא תעשה לי את זה? אני כבר לא מכיר אותה! אני עומד לחטוף התמוטטות עצבים.
פאי מניח עלי את ידו, ואני מעיף אותו ממני, “אל תיגע בי כשאתה יחף ככה!”

אחרי ש- לא נרגעתי, אבל עבר פרק זמן קצר, אני פתאום קולט מה פאי אמר לי.
“מה הקשר שלך לשולה”, אני שואל אותו, “אתה לא עם יסמין?”
הוא מספר לי על התכנית הגדולה שהם בנו כדי לעצור את הפעילות של יסמין, וככל שהוא מדבר אני יותר ויותר
מתחבר ליסמין וליסמינולוגיה שלו, כי הוא כל כך צדק! הם כולם עושים מאיתנו צחוק!
כל המנהיגים הגדולים מתייחסים אלינו כאילו היינו חיית המחמד שלהם, והם דואגים לאלף אותנו לפי דעתם.
המלכה, השומרים, המשרתים, כל צי המלוכה למעשה – כולם היו מעורבים בתרגיל הזה שבו חטפתי את המלכה.
כלומר את שאול; והכל כדי ללכוד את תשומת ליבו של יסמין, שיגלה בי עניין, וכך יחדירו דרכי את תוכנת הריגול
למחשבים של יסמין – האוזנייה שפאי הוציא לי עם פינצטה. היא מכילה דיסק מיניאטורי עם תוכנת הריגול.
פאי רק צריך את הקוד ששולה נתנה לי כדי להפעיל את זה, וכך הם יחסלו סופית את כל הפעילות של יסמין.

אני מתחיל לרעוד בכל הגוף. פאי בוגד ביסמין, אני חייב לעצור אותו!

אני רץ לכיוון דלת היציאה.
“חיים חכה, הקוד! זו ההזדמנות הגדולה שלנו – מה הקוד?”
“פעם הבאה תצייר לי פלאפל במקום חמסה!” אני צועק לו, “ובכל מקרה לא הייתי מגלה לך את הקוד, יא בוגד!”
אני מחוץ למתחם השירותים, בלב המעבדה. נסער. מתנשם. מחפש את יסמין כדי לספר לו את האמת על פאי והסוכנים.
“איפה יסמין?” אני צועק בלחץ, “אני חייב לספר לו משהו!”

הוא מגיע ומצטרף אליי. הוא ערום מלבד עלה תאנה שנח איפה שאמורים להיות תחתונים.

“מה זה,” אני שואל, “מה אתה עושה? למה אתה יחף?”
“חיים, עכשיו אתה מוכן. עכשיו נכתיר את הצטרפותך באופן רשמי לכת ‘היסמינאים’ “.
פתאום כל עובדי המעבדה קמים מעמדות העבודה שלהם”, נראים כמו זומבים.
לקח לי זמן להבין שאני לא חולם את סיוט חיי, הם באמת כולם ערומים, יחפים, ורק עלה תאנה על גופם, והם בדרך אלי!
יסמין מחבק אותי חזק, ואני משפיל במבוכה את מבטי אל הרצפה, וקולט את הרגליים החשופות שלו. אלוהים ישמור!
הוא אומר שבשביל להיות חופשי באמת, אדם צריך להיות חופשי גם מבגדיו ונעליו.
“אנחנו כבולים לחברות המוכרות לנו בגדים, מוצרי טיפוח, מוצרי בידור, טכנולוגיה, ועוד ועוד;
ואנחנו רצים לפי החליל שלהם במסלול תחרותי – מי ילבש קודם את צו האופנה החדש,
מי יקנה קודם את הדבר הגדול הבא…” הוא עוצר לרגע ומרים את ראשי אליו, ואז מסכם:
“אדם חופשי באמת, צריך לחיות כמו אדם וחווה.”

אדם וחוה

קרדיט לתמונה: PIXABAY – Capri23auto

 

“אז למה תאנה”, אני שואל, “למה לא יסמינים?”
“כי עלי היסמין קטנים מדי”, הוא עונה.
אני לא יודע למה, אבל אוטומטית אני מסתכל לכיוון האיבר המוסתר שלו.
“תגיד לי אם אתה בעניין”, הוא אומר.
“באיזה עניין”, אני שואל.
“כלום, לא חשוב! ועכשיו, לנושא היום, בוא תוריד את הבגדים”.
“שום סיכוי!” אני אומר.
הוא מבקש שוב, והפעם גם מציג לי את עלה התאנה שהביא לי.
על העלה יש טיקט ועליו כתוב “יסמין-תאנים”.
הוא אומר שהוא יפתח חברה שתכין עבור כולם את העלים במידות השונות, ודוגמאות שונות לבחירה.
“אבל אמרת שצריך להשתחרר מהתפיסה הזו של חברות, מוצרים, קניות וכו’…”
“בכל זאת צריך מישהו שיוביל את כולם”, הוא אומר,
“אני מנדב את עצמי בעל כורחי להיות למלך של העולם החדש הזה”.

למה הכנסתי את עצמי? הוא משוגע על כל הראש! אסור לסמוך על אנשים יחפים.
בינתיים הוא מנסה להוריד לי את הנעליים. “אתה יסמינאי באופן רשמי עכשיו חיים, תתמסר!”
אני מצליח לקחת צעד אחד אחורה ממנו, אבל הוא כבר הוריד לי נעל אחת בכוח. אני חד-נעל! שיט!
חיית-אדם היסמין הזה! חייב לברוח מכאן. מה עשיתי?! הסוכנים צודקים, חייבים לעצור אותו.
אני מביט לעבר דלת היציאה מהמעבדה, וכל הערומים האלה של יסמין מסתכלים עלי ומבינים כנראה
שאני מתכנן לברוח. הם מתקרבים אלי במהירות ברגליהם היחפות.
אני מסתובב ומתחיל לרוץ לכיוון המדרגות.

“הקוד, חיים”, פאי צועק לי, “אני צריך את הקוד!”

אני עולה במדרגות במהירות, וכולם דלוקים אחרי. יסמין בראש.
“1234”, אני צועק חזרה לפאי, והוא כבר מתחיל את תכנית הריגול במחשבים של המעבדה,
ומשמיד את המערכות שיסמין בנה. “נה-נה-בננה לך יסמין!” אני צועק לו ומוציא לו לשון,
ואז מסתובב חזרה לכיוון העלייה ונכנס עם הראש בדלת היציאה כמו טמבל.
אנשי הרגליים-היחפות מתקרבים אלי! הצילו!!! אני מנסה את הידית של הדלת ללא הפסקה וזה לא עוזר.
יסמין וכפות רגליו עוד רגע ממש תופסים אותי, אוי אלוהים.
אני מעיף לדלת הזאת בעיטה ושובר אותה. אין דבר העומד בפני כוח הרצון – לברוח מרגליים יחפות.

אני ממשיך לעלות אל הספרייה, וברקע שומע את פאי צועק לי: “הקעקוע שלך!”
אני צועק לו חזרה שחסר לו שהחמסה הזאת לא יורדת לי מהיד, והוא צועק לי שוב: “לא! זה כמו בסדרה ‘נמלטים’!”
“אני לא מכיר ‘נמלטים’ “, אני צועק וממשיך לטפס את המדרגות האינסופיות האלו, ומתנשף בכבדות.
“זו המפה של הכלא”, הוא צועק לי, “היא תוביל אותך לפרצה שממנה תצא ותפגוש את הסוכנים.”
אני ממשיך לרוץ – לא יודע לאן. יסמין דלוק אחרי, הוא ממש מהיר.

פתאום אני מונף באוויר. יד בגודל של בניין חוסמת את פי, ואני לא מצליח להשתחרר.

“תוריד אותי, גודזילה!” אני צועק אחרי שאני נושך לו את היד המלוחה מדי מזיעה, והוא משחרר את פי.
הוא עוזב אותי, ואני מסתובב להתבונן בו – המגודל של יסמין. פאק!
הוא מסמן באצבעו לשקט ומציג את עצמו בשם רולנד.
“אה, אתה הסוכן של ג’ים בון, שניתק קשר וירד למחתרת כדי ש…”
הוא שוב שם יד ענקית ומלוחה על פי. על כל הפרצוף שלי יותר נכון.
“קדימה”, הוא אומר, “אנחנו חייבים לזוז לפני שיסמין מגיע. הבאת את המפה איתך?”
“איזו מפה”, אני שואל.
“המפה! פאי היה אמור לתת לך מפה! קדימה.”
אני מראה לו את קעקוע החמסה ואומר לו שפאי אמר שזה זה.
“חמסה יפה עשית”, הוא אומר לי.
ממש זורע לי מלח על הפצעים הענק הזה.
אנחנו מנסים לפענח את המפה שפאי צייר עלי, ולא מבינים כלום.
“זה הפוך”, רולנד אומר, “תרים רגע את היד למעלה, להפוך את הקעקוע.”
אני מרים את היד, ורולנד מתרחק ממני וסותם את האף.
“וואוו בן-אדם”, הוא אומר, “מה יש לך בבית-השחי, כמה זמן לא התקלחת?”
אני מוריד את היד, ותוקע בו מבט כועס, והוא בתגובה מרים אותי באוויר מהרגל והופך אותי כלפי מטה.
“אבל למה אתה בלי נעל אחת?” הוא אומר, “זה מריח ממש רע!”
עוד מלח… שייקח מלחייה וזהו.
הוא מתחיל לרוץ לפי המפה, בזמן שהוא עוד מחזיק אותי הפוך.
בדרך אני חוטף מכות מעמודים, ספסלים, פועלים שבאו לתקן דברים שונים, קירות, מכונות כביסה, מעקה של מדרגות…
לאחר כרבע שעה של ריצה (לא שלי, של רולנד, למרות שרק אני מתנשף) אנחנו מגיעים לפרצה
שמוגנת על ידי מספר שומרים שמחכים לנו.
“דרך צלחה לך חיים”, רולנד אומר לי, “תמסור ד”ש לג’ימי-גי’ם.”

הסוכנים שלנו עומדים כולם מעלי, מביטים בי בהתנשאות ורצינות.

אחרי שברחתי מהכלא ורצתי כמו משוגע, לא יכולתי יותר לעמוד ופשוט נשכבתי כך על הרצפה כמו חיה מתה.
שאול, ג’ים בון, שולה ושלווה בוהים בי. אז זה הקול המוכר – שלווה.
“חשבתי שאת במוסד לחולי נפש”, אמרתי לשלווה. “זה מה ששולה סיפרה לי.”

מסתבר ששלווה היא המפקדת של המשימה. כל השאנטים, היפי-נפש האלה, אסור לסמוך עליהם. אני מרגיש נבגד.
על שפתיו של שאול יש עדיין אודם בצבעי ורוד וסגול, ומשום מה יש לו עכשיו גם כתר כזה של ילדות.
“אני רוצה לפרוש”, הוא אומר פתאום לשלווה בדרמטיות יתרה, “אני חייב להוציא את שחקן התיאטרון שבי.”
“אנחנו רוצים בשבילך את הטוב”, היא אומרת לו, “לך בעקבות ליבך, ותציף בגאות את נשמתך.”

“הלו!” אני צועק, “מה קורה איתכם? מה עושים עכשיו? שולה, מי את?!”
פניה של שולה מנחמות. עד שפתאום היא מביטה בי ברצינות מתנשאת,
מלטפת את ראשי ואומרת שלא אדאג, בקרוב אשכח הכול.
“מה?!”
ג’ים בון אומר לי שהמלכה רוצה להעניק לי תעודת הוקרה מאנגליה על שסיכנתי את עצמי כדי לתפוס את יסמין,
“החדשות הרעות הן שבדרך גם שרפת בקתה של קרוב משפחה שלה, אז אתה גם לא מורשה כניסה יותר לאנגליה,
והתעודה תגיע אליך בדואר מתישהו – תלוי בשירותי הדואר בארצכם.”
“מה עשיתם לי?! זה באשמתכם!” אני צורח ומאבד כל מידה של רוגע.

למה הפלתי את יסמין? אני כבר לא יודע מה אני אמור לעשות.
אולי כן הייתי צריך לזרום איתו. אז היינו לובשים כולם רק עלה תאנה, לא נורא.
הייתי משכנע אותו להוסיף לזה סנדלי-שורש או משהו שהייתי מכין והיינו דורשים מכולם לנעול.
או עדיף בעצם נעל סגורה. “נעלי חיים”, ככה הייתי קורא להם. כולם ילבשו תאני-יסמין ונעלי-חיים.
עולם יפה ורגוע ללא שליטים. למה לא, מה רע?
מה עשיתי? למה רצתי אל שולה והסוכנים האלה? אני לא יודע מי האנשים האלה, מי זאת האישה הזאת…

שולה מביטה בי בצער, ולוחשת לי שלא אדאג. “מה זאת אומרת לא אדאג? שולה, שולה? מה את עושה?”

היא פותחת את התיק הקטן שלה, זה שקנינו לה בשנה שעברה בשוק הכרמל,
ועליו מצוירת חמסה עם העין הכל יודעת הזאת, ומוציאה משם משהו שנראה כמו עט,
ומספרת שהיא פילחה את זה מהסט של “גברים בשחור”.
היא מראה לי את העט, וחוזרת ואומרת שתכף הכל יהיה בסדר – שאני לא אזכור כלום.
“שולה, לא! שולה! בבקשה!” אני מנסה לקום, אבל ג’ים בון ושאול מרתקים אותי חזק לרצפה.
שלווה אומרת לי בשלווה שמוציאה אותי מדעתי, שזה לטובתי.
מתוך העט של שולה מבזיק אור לבן מרצד שמסנוור לי את החיים…

אני פוקח עיניים לאט. התאורה מעל המושב שלי מרצדת ומסנוורת לי את הצורה.

שולה מביטה בי בחיוך אוהב. “אמרתי לך שתישן”, היא אומרת.
השמן שהיא נתנה לי עדיין אצלי בידיים.
התווית הורודה שעל הבקבוקון נראית לא מקצועית – כאילו הודפסה בבית על ידי חובבן.
כתוב עליה רק שלא ידועות תופעות הלוואי – “ההשלכות באחריות המסניף”, ושזה בריח של פרחי יסמין.
לא יודע, אני מריח רק את כפות הרגליים של אלו שיושבים כאן לידי במטוס. תנעלו נעליים! לא מסובך!

“כמה זמן ישנתי?” אני שואל את שולה, והיא אומרת שכמעט שעתיים.
“זהו?” אני מתעורר לגמרי ומסכם שצדקתי – שמני ההרחה האלה באמת לא יעבדו עלי.
היא מלטפת את ראשי בעדינות. אפילו כאן בשמיים, בין כיסי האוויר האלה, בתוך גוף הפלדה הסגור הזה,
שתכלס אנחנו כלואים בו וחיינו תלויים בו (אלוהים ישמור!) – המגע שלה רך ומרגיע.
אבל אני צריך לשמור על גבריות. מה היא חושבת, שאני ילד?
“חלאס שולה! שלא תהרסי לי את הפריזור’!”

קולו של הטייס נשמע בקרוז:

“נוסעים ונוסעות יקרים, מיד נתחיל בנחיתה אל נמל התעופה בן-גוריון, ישראל. אנא הדקו את חגורותיכם.”
רגע, מה ישראל? אני חושב לאט, מה קרה לטיסה לאנגליה?

סוף

אורן גל
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .