דיבור אחר

עלילות חיים ושולה – פרק 9

קרדיט: אלבום פרטי

הקומדיה האלוהית של חיים – חלק א’

“סוף מעשה במחשבה תחילה אליהו, זה כל מה שאני אומר!”
חיים מתווכח עם אבי בטלפון על רמקול, והשניים צועקים ומפריעים לי בשנת הלילה עם עלי המרווה החמימים שהכנתי לי לשווא.
“אלוהים לא צריך לחשוב אבל,” אומר אבא שלי, “הוא כל יודע, והוא יכול לעשות הכל מבלי לחשוב על כך אפילו!”
“אם היית בונה עולם, היית מקדיש לזה זמן מחשבה”, חיים אומר.
“הוא הקדיש שישה ימים! זה הרבה מעבר למה שהוא באמת צריך”.
“בסדר אבא”, אני מתערבת, ומנסה להביא לסיום הצעקות שלהם בשעה מאוחרת זו, “אנחנו נכתוב ונשים את הפתק שלך בכותל”.

“למה צריך לכתוב פתק בכלל אם הוא כבר יודע הכל?” חיים שואל, ומנסה להצית מחדש את השיחה.
“אתה צריך באמת לרצות משהו על מנת שיתגשם חיים,” אומר אבא שלי בשלווה מפתיעה, כמו אב המבין שזהו הרגע
בו יוכל לחנך את בנו הקטן ולהטמין בו את האמונה הגדולה: “אף אחד לא יבקש זאת עבורך, גם לא אלוהים”.

ולאחר שתיקה קצרה אני אומרת שאני צריכה לקום מוקדם מחר לנסיעה וחיים מנתק וממהר לארוז לעצמו תיק, על אף שהתכוונתי לצאת בלעדיו.
“רגע שולה, למה את צריכה אותי שם?”
“אתה לא חייב לבוא זה בסדר.”

למחרת בבוקר שלווה מגיעה לאסוף אותי.

אני מזמינה אותה לעלות אליי קודם הנסיעה, ומכינה לנו תה מחליטת פרח היקינתון. אנחנו יושבות ושותות לנו בדממה חברית עד שחיים מגיע, לבוש בבוקסר וגופיה בלבד ומתלונן שהריח של התה העיר אותו.

“למה אתן לא יכולות לשתות תה של בני אדם רגילים, כלומר קפה שחור? לפחות כך היו לי חלומות נעימים”.
“צפרא טבא לך חיים,” שלווה אומרת לו, “אתה מצטרף אלינו?”
“לא תודה, מסיבת תה זה לבנות”.
“התכוונתי לטיול לירושלים, ולמופע”
“אה זה. לא, אני נשאר פה לעבוד על הספר שלי”.
שלווה התיישרה בכיסאה (על אף שכבר הייתה זקופה למדי), והתבוננה בי בשאלה.

“אבל קחו את זה”, חיים אומר ונותן לי מעטפה מבוילת, “ושימו את זה בקיר ההוא שם, מיד כשאתן מגיעות לירושלים”.
“אתה יודע שלא צריך לשים בול בשביל פתקים בכותל, נכון?” שלווה אומרת לו.
אני לא מצליחה להסתיר את הפתעתי מהחוויה היהודית שחיים טמן בידי, כי הוא מעולם לא היה ברור בכל הנוגע לאמונה ולדת, והספיק במהלך חייו להפוך מאתאיסט למאמין הדוק; ואז התחבר דווקא לנצרות הקתולית, התווכח עם עצמו ועבר לפרוטסטנטית; אחר כך עבר לכל מיני דתות אחרות שקרא עליהן בגוגל, והכריז ש: “זה הזרם הנכון שולה, הצטרפי אל דת ה- ‘פסטפריאנזם‘ “.
ניסיתי להסביר לו כי מדובר בסאטירה, אך הוא כבר היה בטראנס הקבוע שלו, וחבש מסננת על הראש ומלמל כמה ברכות וסיים במילת הברכה שלהם? “ראמן“. אך כל זאת נחלת העבר, ועד אתמול ולפני השיחה עם אבי, הוא הספיק לחזור לאתאיזם למשך תקופה די ארוכה יחסית אליו.

“אנחנו צריכות כבר לצאת”, שלווה אומרת לי, “נטורית ביקשה שנאסוף גם אותה”,
“אה אני זוכר נטורית,” חיים אומר, “היא זאת שהכינה את העוגיות-כוסעמק האלו כשהיינו אצלך, נכון?”
“אומרים כוסמת”, אני מתקנת אותו.
“מה, את בטוחה? זה נשמע אפילו יותר גרוע!”

האוויר ההררי מציף את נשמתי בכל פעם מחדש – ירושלים אהובתי.

“את ממש קורנת שולה”, נטורית אומרת לי בזמן שאנחנו נוסעות מתחת לגשר המיתרים.
“כן”, אני אומרת ומביטה מחוץ לחלון ולא מצליחה לכבוש חיוך, ואז נזכרת בפתקים של חיים ושל אבא שלי.
אני שואלת מתי נסע אל הכותל, ושלווה מציעה שנלך מחר, וכך יהיה לנו זמן ללכת היום לשוק לפני המופע של שאול.

בשוק אני עוצרת בדוכן של חמסות, ושם מוכרת מבוגרת ונחמדה עם מטפחת מזדקרת וקרועה במקצת, אומרת שהיא מזהה אותי, ואנחנו נזכרות יחד שבתור ילדה הייתי מסתובבת כאן בשוק ומתעניינת, מתאהבת, בדוכן שלה.
“אני חושבת שאני מכירה את בעלך”, היא אומרת לי.
“אני לא חושבת,” אני אומרת, “הוא לא כל-כך אוהב את ירושלים”.
“אל תצטערי”, היא אומרת, ועוטפת עבורי חמסה שמזכירה לי חמסה שחיים הביא לנו פעם משוק הכרמל.
אני מודה לה בתמורה למתנתה הלבבית, והיא אוחזת בידי ואומרת בחיוך רחב: “חשוב להבין מה אנחנו רוצים ילדתי, אבל זה לא מספיק”.
“מה כוונתך?” אני שואלת אותה.
“שהחמסה עולה שבעים שקלים”.

“שישים”, עונה לה גבר שנעמד לידי, ואני קולטת שזה שאול.

איזו הפתעה נעימה לראות אותו לפני המופע. אנחנו מתחבקים. אנחנו עומדים שם לרגע מחויכים האחד אל השנייה, ואז והוא שואל איך הייתה הנסיעה.
“מחממת כמובן”, אני עונה.
“את מוזמנת להישאר”, הוא אומר עם חיוך.
“תתרחק!” אומרת המוכרת, ומרימה ביד רמה מטאטא אל השמיים, “יש לה מישהו”.
הוא מתעלם ממנה וחוזר על ההצעה שלו: “שישים שקלים בעבור החמסה לאשה היפה הזאת”.
אני חושבת על חיים. המוכרת העלתה אותו בראשי. חיים המתוק שלי, הוא לא היה מצליח להישאר רגוע ונעים כאן בשוק.
רוח הרים נעימה מבדרת את שיערי. כמה נחמד להיות שוב בבית.
“שישים ותשע”, היא עונה.
“שישים וחמש, ותוסיפי גם את שרשרת הפנינים הזאת כאן”.
“אלו פניני מזל, אז שכח מזה נערי,”היא אומרת, “שישים ושמונה, ותוסיף גם את המכנסיים שלך”.
“מה?” אני שואלת בתדהמה.
“זהו בד הזהה לחלוטין לבד המטפחת שלי, ואני צריכה למלא את הקרעים שנוצרו עליה מהקרב האחרון
שלי עם איזו חמסה דיאבולית אחת”, היא עונה, ואני מעדיפה שלא לשאול.
שאול מוריד את מכנסיו ונותן לה אותם וגם משלם לה. הוא לוקח את החמסה ואנחנו הולכים לדרכנו.
“לא היית צריך לתת לה את המכנסיים”, אני אומרת.
“זה בסדר. עכשיו כשאני שחקן, אני רגיל להתפשט. חוץ מזה בקרוב המופע ואני צריך להחליף בגדים בכל מקרה”.

שאול מציע שאסע איתו אל התיאטרון, ושלווה ונטורית יפגשו אותנו שם.

אנחנו נוסעים דרך גן המפלצת, ומעלים זיכרונות מהילדות.
“אחרי שעברת עם ההורים למרכז,” שאול אומר, “עוד הייתי הולך לפסל ויושב שם ומדבר איתך בראש שלי”.
הבטתי בו בשתיקה, וכך גם במשך כל הנסיעה, עד שאנחנו מגיעים אל התיאטרון.
ליד הכניסה אני פוגשת את נטורית ואת שלווה, ושאול נכנס כדי להחליף בגדים ולהתארגן למופע שלו.

אנחנו נכנסות אל תוך האולם ותופסות מקומות ממש לפני תחילת המופע.

נטורית מציעה לי עוגיית קינואה שהיא הכינה, ואני לא יכולה לסרב – העוגיות שלה מושלמות.
היא מתפוררת לי על ברושור לוח זמני ההצגות שעולות היום בתיאטרון (זהו צילום של כתב יד – כתב ידו של שאול):
12:45 מופע יחיד של שלומית בן-בן: “טרללת ביום חולין”
13:30 מופע יחיד של שאול חמסה: “חשוף בתוך מפלצת”
14:00 הפסקה
14:02 מופע משותף של אתם-לא-מכירים
“ידעת ששאול החליף את שם המשפחה שלו לחמסה?” אני שואלת בהפתעה את שלווה.
“ששש…” לוחשת לי נטורית כמעט בצעקה, ומעט פירורי קינואה יבשים עפים לה מהפה, “זה מתחיל!”
אני מחכה בקוצר רוח כבר, אבל לבחור שיושב בכיסא שמלפני יש רעמת שיער גבוהה במיוחד והוא כמעט מסתיר לי.
אילו היה לו עוד חצי סנטימטר לגובה, לא הייתי רואה כלום.

חושך. כולם בקהל במתח. אני רק חושבת שמזל שחיים לא בא איתנו.

“שילה, איה את שילה?” קולו של שאול נשמע.
לאט לאט האולם מתמלא באור. שאול יושב על הרצפה ומסביבו תפאורה שנראית כמו פסל המפלצת.
“לא הייתם מסתתרים פעם במפלצת כל יום?” שלווה שואלת אותי.
“שול… שילה!” שאול צועק בפתאומיות, ומקפיץ אותנו, וגורם לנטורית להעיף את כל העוגיות מהצנצנת.
הסדרן מגיע ומבקש מאיתנו להירגע. “מי מביא צנצנת עוגיות לתיאטרון בכל מקרה?” הוא שואל בלחש עצבני.
“רוצה?” נטורית שואלת אותו, “זה מקינואה”.
“ממש לא! וחוץ מזה, העפת את כל העוגיות שלך”.
אני מצביעה על ראשו של הבחור שיושב מלפני, “אתה יכול לקחת אחת מהשיער שלו, אני לא חושבת שהוא ירגיש.”
העוגייה הוסיפה לו בדיוק את המידה החסרה, ועכשיו הוא באמת מסתיר לי.
הסדרן הולך בכעס אך לא לפני שהוא מפציר בנו להעיף את העוגייה מראשו של הבחור.
אני מרימה בזהירות את העוגייה משיערו ומגלה שכל השיער (שמסתבר שזו פאה) נדבק אל העוגייה,
ומוסר מהראש שלו ונשאר בידי.
“את יותר מדי זמן עם חיים,” שלווה אומרת לי, “רק לו זה יכול לקרות.”
הבחור שמלפני (שמעכשיו הוא קירח) מסתובב אלינו בכעס וצועק עלינו שנהיה בשקט,
ואני, מתוך לחץ, ממהרת להסתיר את העוגייה-פאה בתוך התיק שלי.
הוא מתיישב חזרה במקומו. לפחות עכשיו כשהוא קירח אני רואה טוב את הבמה, ומגלה ששאול ערום?!
“למה הוא ערום?” אני שואלת.
“זאת אומנות שולה,” שלווה אומרת, “רק למבקרים מותר להתלונן.”
באמת מזל שחיים לא כאן, אילו צרות היה עושה עכשיו. בעיקר בגלל שכפות הרגליים של שאול גדולות באופן חריג.

רעש של תופים וחצוצרות מבחוץ מפריע לנו לשמוע את המשך המונולוג של שאול העירום.

הוא מנסה להתגבר על הרעש, ומרים את קולו באופן מוגזם: “את מוזמנת לחזור! את שומעת שילה?”
“מי זאת שילה לדעתכם”, אני שואלת, ושלווה ונטורית מביטות אחת בשנייה במבט חתום.

מבחוץ נשמעת תהלוכה של ממש. אנשים צועקים ושרים – נשמע כמו הילולה.
שאול מתרגז ועוזב את הבמה.
קול גברי נשמע בוקע ממגאפון שם בחוץ, בתהלוכה: “הקשיבו הקשיבו, כל בניי ובנותיי…”
אני לא מצליחה להבין את המשך המשפט. כל הקהל יוצא לראות על מה המהומה, וגם אנחנו מצטרפות.

התהלוכה כבר ממש ליד הכניסה לתיאטרון, והיא מונה מספר גדול מאוד של אנשים שצועדים ונושאים איתם כסא,
ועליו יושב האיש עם המגאפון, והוא צועק שוב:
“הנפש היא חיה, האמונה היא גדולה. הפסיקו לחפש, כי הבריאה היא מתנה!”
אנחנו מתקרבות עוד כדי לראות את האיש, בעוד הוא ממשיך לצעוק דברים שאף-אחד (וכנראה גם הוא) לא מבין.

הוא מדליק שוב את המגאפון, ועומד לצעוק לתוכו דבר שטות נוסף,
אך אז נעצר ומסתובב לכיווננו. עינינו נפגשות.
“חיים?”

המשך בפרק הבא

 

אורן גל
נכתב על ידי
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    שלומי

    23/11/2020 06:27

    ואו פשוט מעולה!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .