דיבור אחר

תל אביב .vs שוויץ

בחור בפארק
אמיתי גינדל

״נו אז איך בשוודיה?״ שאל אותי אחד החברים בביקורי בתל אביב

״שוויץ, לא שוודיה״ עניתי

״יאוו לא משעמם?״ הוא שאל

״כן, קצת״ עניתי בחוסר סבלנות ומתוך נסיון לסיים את השיחה במהירות האפשרית.

כי בזמן שהוא מתעניין לכאורה בחיי ואני עונה לכאורה בסבלנות, קורים המון דברים אחרים בעיר, לכאורה.
נפרדנו לשלום, תוך כדי ששנינו מבטיחים זה לזה שעוד נפגש השבוע. כמובן שלא נפגשנו, מי יודע
אולי הוא עוד יבוא לבקר אותי בשטוקולהם?
ניסיתי לעצור מונית.
על פניי חלפו עשרות מוניות, מאחוריי מאות אופניים, ומצדדיי אלפי קורקינטים ממונעים.

אני עמדתי קפוא ברדיוס הקטן שפיניתי לי ובידיעה ברורה שכל תנועה לא נכונה, תוביל לתאונת שרשרת.

פתאום חרקה. מונית עצרה. החרקה לוותה ב- 3 חרקות נוספות של קטנוע, אופניים וקורקינט שלא צפו את העצירה הפתאומית.
נהגת הקורקינט החליקה, זה לא היה מחזה נעים.
אבל עוד יותר לא נעים לחזות במונית עוזבת, היחידה שעצרה לאחר 20 דקות של נסיונות כוזבים.
על כן מיהרתי למונית ואפשרתי לקהל שהצטבר במקום לטפל בתאונה הקטנה שנראתה כעניין שבשגרה.
ניסיתי לפתוח את דלת המונית, אך היא היתה נעולה. מסתבר שלפני עלייה למונית צריך תחילה לעבור סלקציה.
הנהג פתח חצי חלון וצעק לי: ״לאן?״
״מלון בראון״ עניתי
״50 שקלים״ הוא צעק.
״מונה״ ביקשתי.

״פחחח תמשיך, תמשיך לעמוד בחוץ״ הוא השיב, סגר את החלון ונסע.

לא עברתי סלקציה.

מאחוריי, הרחוב כבר חזר לסורו. לא היה זכר לתאונה הקטנה שארעה ממש 2 דקות קודם לכן.
כפתרון אחרון החלטתי לשכור קורקינט ממונע ולמהר ליעד, מתכחש לכך שאני נותן את מבטחי
בכלי תחבורה שרק לפני רגע צפיתי במישהי מתעופפת ממנו באויר ונמרחת על המדרכה.
באיחור לא אופנתי של חצי שעה ועם גלגל מפונצ׳ר, הגעתי ליעד!
מילמלתי ברכת הגומל ונכנסתי ללובי מצויד בכל התירוצים המוצדקים לאיחור שלי…
מסתבר שהקדמתי שכן חבריי כלל עוד לא הגיעו.
רבע שעה נוספת, והנה כולנו כאן, עולים במעלית למסיבה שכדאי מאוד שתהיה מוצלחת לאור מסע הכומתה שעברתי עבורה.

מסתבר שברכת הגומל נאמרה מוקדם מדי כי מכאן הסיוט רק התחיל..

המעלית שכבר קרטעה בדרכה לקומה 1, נתקעה בקומה שתיים וחצי. ולא, לא מדובר בכניסה סודית,
סטייל ״הארי פוטר״, אלא פשוט בבחור גדול שעלה למעלית בקומה 2, וזו, שאין ספק לא עברה שום תחזוק מהיום שהותקנה,
לא סחבה בעלייה..
רבע שעה ראשונה עוד עברה בעליצות, קצת בדיחות שחורות, בונדינג ותמונת סלפי קבוצתית.
כשרבע השעה התארכה לחצי שעה, וכשהבחור הגדול הכריז : ״חברים אל תילחצו, הכל בסדר״, הבנתי שהכל לא בסדר.

תוסיפו לזה שכפתור המאוורר לא עבד, והחשמל נפל לסירוגין.

בת״א לא משנה איפה אתה נמצא, תמיד יש מישהו שמכיר את המנהל. זה תופס גם למעלית עם 7 אנשים.
הבחור הגדול התקשר למנהלת וביקש את עזרתה. היא איך לנסח את זה, לא התרגשה יתר על המידה,
נשמע כאילו אנחנו מפריעים לה לצפות בפרק הסיום של משחקי הכס בעוד אנחנו נשרפים חיים
כאילו הדרקון של חאליסי חטף עלינו את הג׳ננה.

היא הבטיחה שתטפל בנושא וניתקה.

איך טיפלה? שלחה את פקיד הקבלה שצעק לנו מבחוץ ״נסו לפתוח בכח״.
״אפשר לקרוא לאיש מקצוע שיטפל בזה?!״ ביקשתי, כי עם כל הכבוד לכח, לא יזיק פה גם מח.
״זה ייקח קצת זמן, הוא גר בפתח תקווה״ ענה הפקיד קבלה.
אין לי ספק שטכנאי שגר בפתח תקווה , מבין מה זה להיות תקוע במקום צפוף וחנוק שאין מה לעשות בו,
אך חישוב פשוט, הוביל אותי למסקנה שאם לי לקח חצי שעה להגיע למלון ממרחק של 700 מטר,
הרי שלטכנאי מפתח תקווה ייקח לפחות שעה וחצי, וזה עוד בהנחה שהוא יעבור סלקציה במונית או לפחות ימצא קורקינט לא מפונצ׳ר.

״אין טכנאי מעליות בתל אביב?!״ שאלתי, מבלי להאמין שאני באמת צריך לשאול את השאלה הזו.

שתיקה.
אין מענה.
המשמרת של פקיד הקבלה נגמרה והוא עזב את המקום..
אחרי 45 דקות התקשרתי למשטרה, הם חיברו אותי למכבי אש, ותוך רבע שעה הגיעה ניידת כיבוי
שעם הציוד הנכון פתחה את הדלת וחילצה אותנו.

קיבלנו כוס ג׳ין וטוניק במתנה, ויאללה החיים ממשיכים.

אין פצועים, אין הרוגים – ונראה שאף אחד לא מתרגש יתר על המידה מהמיני טראומה הזו.

תקועים לסלפי במעלית

בתמונה: תקועים במעלית. קרדיט: אמיתי גינדל

עלינו להתרענן במסיבת הגג שכבר היתה בשלבי סגירה, ובינתיים חברים אחרים כבר שלחו הודעות ממסיבה אחרת בצד השני של העיר.
ויתרנו.

התפזרנו לבתים, ברגל! צנחתי למיטה וחשבתי לעצמי ״וואי איזה יום עמוס״.

יום למחרת התעוררתי יקיצה טבעית , כשאני אומר טבעית אני מתכוון שלא התעוררתי מהשעון המעורר
אלא מרעש קדיחות של השיפוצים בבניין שהחלו בשבע בבוקר.

בעיניים טרוטות יצאתי מהדירה לעבר בית הקפה השכונתי, כשכל מה שחשקה נפשי זה קפאין.

מסתבר שביני לבין כוס הקפה שלי מפרידות 20 נשים בחופשת לידה,
ממתינות בסבלנות שיתפנה מקום ישיבה ב״בית (המתנה) לקפה״.
אני לא מהממתינים.
הלכתי לשדרה הקרובה, הזמנתי קפה מבוטקה מגניב (שהדבר היחידי שהופך אותו למגניב הוא עצם העובדה שהוא ממוקם באמצע השדרה)
והתיישבתי על ספסל רחוב.
על פניי חולפים המון פרצופים, חלקם מוכרים, חלקם פחות, לא ברור לי מאיפה, למה ואיך.
האם אני מכיר אותה? עבדתי איתו? זה ההוא מהאינסטגרם? באופן שרירותי לגמרי לחלקם אני מחייך, ומחלקם מסיט מבט.
יושב דרוך שמא אעשה טעות פטאלית בזיהוי.

לאחר כחצי שעה מאסתי במשחק הזכרון גרסת שדרות בן גוריון

וממשחק הזכרון עברתי למשחק השגעון – מה עושים עכשיו?
– מסיבת חוף בפרישמן
– בטן גב בגורדון
– חדר כושר בחשמונאים
– עסקית בטאיזו
– קפה עם חבר בבית (המתנה) לקפה
– תערוכת צילומי חמניות
כוס fomo!

לא יודע מה לבחור.

מיהרתי לטאיזו לקחת טייק אוואי, משם אספתי חבר שבדרך אסף עבורנו שתי כוסות קפה,
דילגנו בין בטן גב בגורדון לאפרול שפריץ בפרישמן, כשבאמצע עשיתי כמה כפיפות בטן בחדר כושר על החוף,
וסלפי עם פרחים כתומים שדומים לחמניות.

יש! הספקתי הכל! כמעט… אפשר לנוח?!

לא נחתי. למעשה לא היה לי רגע דל במשך 10 ימים בביקור בתל אביב.
נהניתי? כן
להגיד לכם שאני זוכר מה עשיתי ביום הראשון או השני או השלישי או הרביעי – באמת שכבר לא זוכר.

האם הספקתי לעשות כל מה שרציתי? לא

באופן אבסורדי, נתקלתי ברחוב במכר רחוק 7 פעמים, אבל את המשפחה שלי לא הספקתי לראות אפילו פעם אחת..
אז אתה, שחושב שאני גר בשוודיה, וששאלת אותי אם לא משעמם לי שם?
אז האמת היא שכן, לפעמים משעמם לי.
כשמשעמם לי אני שוכב וחושב,
או סתם רק שוכב,
או ממש מתפרע ואפילו יושב.
יושב בתוך אמבטיה חמה,
יושב במרפסת שמשקיפה על הרי האלפים,

או סתם יושב על הספה בסלון.

אני הולך לישון בעשר בלילה וקם כל בוקר בשבע ביקיצה טבעית (ולא מקדיחות.),
גם בסופי שבוע.
אף הודעה לא קופצת. לא המלצה על מסעדה חדשה, לא תמונה של חברים בבר חדש שנפתח 5 דק׳ הליכה מהבית.
לא מוזמן למסיבות, לא הולך לים ולא נתקל ברחוב באושיות אינסטגרם עם מאה אלף עוקבים.

ובאמת ובתמים, אני לא מסתובב בתחושת פספוס.

לא היה כלום, כי אין כלום.

ואיכשהו בתוך כל השיממון הזה, הדברים שהספקתי, ראיתי וחוויתי בשוויץ,
השאירו חותם משמעותי יותר מכל הטירוף בתל אביב.

חלקם טובים, חלקם רעים, חלק משמימים אבל כולם אך ורק שלי. נטמעו פנימה.

כי כשאין עם מי לדבר, אני מדבר עם עצמי, אני לא מתפזר, אני מתכנן, אני שולט על חיי ולא הם עליי.
אני יוצר את התוכן מבפנים החוצה, ואיכשהו זה יוצא לי הרבה יותר מדוייק.
תל אביב אהובתי. את מאהבת נפלאה, מרגשת, חצופה, סקסית ותמיד מחדשת.
כולם רוצים להיות איתך, אבל את מכתיבה את התנאים והקצב.

אני קצת מותש. את לוקחת את כל תשומת הלב, לא מתמסרת ואף פעם לא מסופקת

את סטוץ הורס, אבל לא אהבה אמיתית

בטוח יהיה מדהים בפעם הבאה שנפגש, ניזכר במה שעברנו ביחד, לרגע קטן נתמסר ונשכח מהכל.
אבל אחרי שבוע אגיד לך שלום וניפרד. כי זו באמת לא את, זה אני.
להתראות
Auf wiedersehen!
אמיתי

בתמונה – תקועים במעלית במלון בראון, בת״א. היזהרו לנפשכם.

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
5 תגובות

5 תגובות

  1. Avatar

    מעיין

    27/05/2020 12:07

    ענק

  2. Avatar

    נדב

    27/05/2020 12:15

    יאללה אני בא אליך לשוודיה 😉

  3. Avatar

    שרון קידר

    27/05/2020 15:46

    וואוו… אשרך שכך אתה מרגיש כאן.
    אני מתגעגעת ממש מתגעגעת לעיר בחי הפסקה, ועייפה סחוטה דווקא מההפסקה בלי עיר (היא היא בזל, או בעצם כל שוויץ).
    אתה כותב נפלא ואמשיך לעקוב אחרי הגיגיך.
    חג שבועות שמח

  4. Avatar

    מעיין

    30/05/2020 19:38

    אלוף!!!

  5. Avatar

    רחלי

    02/07/2020 00:48

    מרגישה לפעמים שעין אחת בישראל והשניה בשוויץ תלוי בסיטואציה. עוקבת ונהנת לקרוא את חוויותך

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .