דיבור אחר

עם הראש בקיר

תמונה שלי מבית חולים

החלק הכי קשה בכתיבה ובחיים הוא מחסום

הגיבורה של הסיפור נמצאת אצלנו בראש, זורמת אל הדף, מציירים אותה בקלות. היא שילוב בין החיים והדמיון. כמו שהחיים שלנו הם חיבור בין אפשרי לבלתי אפשרי, גם המקום שהיא מגיעה אליו ומתחיל את הסיפור שלה ידוע לה ומוכר לנו. היינו שם ביחד איתה – מפוטרים מהעבודה, לבד ברחוב ריק בלילה או במסיבה מלאה, צונחים ממטוס או רצים על חוף הים.

קל לנו להתחבר כשמתארים לנו את המקום או כשהוא נברא בתוכנו, צבעוני ומורכב או פשוט כמו שפת נהר ומים זורמים.

גם המטרה של הסיפור ושל הגיבור אליה אנחנו מחכים בציפייה, היא צפויה כי כולנו מכירים אותו ואותנו ויודעים שבסוף זה מסתכם באהבה, בתקווה ברצון להיות חופשי או שייך לגלות מיהי באמת, או להצליח להרים את הראש מעל למים.
אבל הקושי בכתיבת סיפור, הוא אותו קושי שמתגלה בעמידה מול מראה מקרית בחדר המתנה או בחדר הלבשה מקרי בעיר זרה, כי הקושי והמכשול מתחיל בחוץ במחסום וממשיך בפנים ומתגלגל וצובר תאוצה ומסיים את דרכו ככדור שלג שעומד לנפץ אותנו עומדים קפואים ומביטים בעוצמה שלו במורד ההר עד שיכה בנו.

המחסום הגלוי יכול להתחיל בשאלה פשוטה כמו למה אני צריך זה? לאן זה הולך? או כמו ששון קונרי אומר ב’בלתי משוחדים’: כולם יודעים איפה זה? השאלה כמה רחוק אתה מוכן ללכת?…

המחסום שמתגלה בסיפור או בחיים יכול להיות מגולם בפרידה או מפלצת, באובדן דרך, חוסר אונים במיטה ריקה או היבלעות בהמון. זה יכול להיות דרקון או מבוכים תת קרקעיים בארמון, יער שהפך לסבך ועוד ועוד כיד הדמיון . במכשול החיצוני כולם עוד איתך מחכים לשמוע, מדמיינים את המכשול, מצפים לראות מה תעשה… אבל במכשול הפנימי לאט לאט העיניים זזות מהדף, אנשים מפסיקים להסתכל עליך פתאום, הם נהיים חסרי סבלנות, ממהרים למקום אחר, מדלגים לסוף לראות מה קרה.

כי הם מפחדים כמוך מכישלון, מהמכה שמביא איתו המחסום, מחוסר היכולת לקום מהפחד מחוסר ההתמודדות.

מול המחסום הפנימי שנולד כתוצאה מהמחסום שבחוץ מולו אתה לבד – כקורא, ככותב וכאדם. אם תעבור, הם יחזרו לאט לאט, לוחצים יד, מישירים מבט – תמיד האמנו בך,, היינו איתך לכל אורך הדרך איזה סיפור עכשיו… הכל שוב ברור.

תמונה שלי אחרי פציעה

BOAZ BARSHAY
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .