דיבור אחר

אתם יודעים מה הבעיה?

you know what
קרדיט: Anemone123 - Pixabay

הבעיה הכי גדולה היא לא לדעת מתי לשחרר. זה טמון בחוסר בטחון עצמי שמתערבב ברגשות וכמעט תמיד זה מגיע עם כפית גדושה של אגו. לפעמים אפילו השעמום מביא אותנו ליצירת בעיות, לא פעם כדי לבחון גבולות, לבדוק דופק, לאתגר את הקיים. בעייתי, לא?

הבעיה היא שאין יותר נאה דורש נאה מקיים. אנשים מפצירים ובאים בדרישות אבל עושים מה שבא להם. מחליטים בשביל אחרים אבל לא עושים בביתם. מעבירים ביקורת אבל לא עוצרים רגע לבדוק מה לא בסדר אצלם.

הבעיה היא שלאף אחד לא באמת אכפת חוץ מעצמו. זה כואב רק כשזה כואב לך, ספציפית. אין אמפתיה חברתית, אין דאגה כללית, יש רק איך זה נוגע ומשפיע עליי ואם זה לא אז שיסתדרו בלעדיי.

פאק איט,

הבעיה היא שלא משנה כמה העולם מתקדם, יש דברים שתמיד נזדקק להם כמו חיבוק חם, כמו מפגש בין ארבע עיניים וכמו לצאת להפגין ולהילחם על עקרונות שמאמינים בהם בבטן, בראש ובלב.

הבעיה היא שהחיים הם רגעים סבבה בין כול החרא שקורה אבל ברשתות החברתיות הכול רק פאן פאן פאן וכוסעמק,

על מי אנחנו עובדים?

הבעיה היא שרוצים שינוי אבל לא עושים כלום ושום דבר כדי לגרום לו לקרות. שחושבים שמה שצריך לקרות יקרה, ששכחנו זה מה להציב מטרה בלתי אפשרית ועדיין לא לוותר, לשאוף אליה, להגשים אותה ואפילו להפתיע את עצמנו.

הבעיה מגיעה כשמעלימים ממנה עין, מטאטאים מתחת לשטיח, כשלא מדברים, כשאומרים “יהיה בסדר” ונותנים לדברים להתגלגל מעצמם. כשמאבדים שליטה על בעיה זה רק עניין של זמן עד שהיא תתפוצץ.

הבעיה הכי בעייתית היא כשלא מבינים שיש בעיה.
תקראו לזה חוסר מודעות עצמית, תקראו לזה הדחקה…

בעיה ופתרון

קרדיט: Gerd Altmann – Pixabay

כשיוצאים מתוך ההבנה שיש בעיה ומנסים למצוא דרך לפתור אותה, הכל כבר נראה אחרת. גם אם אין לך את התשובה או הנוסחה לבעיה, ההבנה שהבעיה ישנה, היא כבר שני צעדים לקראת הפתרון שלה.

חן בוקר אמר
נכתב על ידי
חותכת דק, בעיקר בולשיט ומצד שני רכה כמו חמאה שנמסה בשמש. פורקת בכתיבה במקום ללכת לפסיכולוגים. עושה סושיאל מדיה, יחסי ציבור ותוכן כחלק מצוות פוש אפ גירלס. אמא של אבשלום שושי, נשואה ומאוהבת בשי וג'יימי דה דוג
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .