כתיבה

כיפה אדומה מתמודדת עם פוסט-טראומה | יום 1

כיפה אדומה
קרדיט: pixabay - urbazon

לפני כמה שנים, כשהייתי נערה צעירה ופוחזת, הייתי חברה בקבוצת פייסבוק של בני-נוער כותבים. החלפנו קטעים זה עם זה, נתנו ביקורות, כתבנו ביחד, ובעיקר – כל אחד מצא את הסגנון שלו ופיתח את יכולות הכתיבה שלו. מפעם לפעם, מנהלות הקבוצה הוציאו אתגרי כתיבה מכל מיני סוגים, בדרך-כלל, של 30 יום. היום, לגמרי במקרה, חברה שהכרתי דרך הקבוצה הזכירה לי את קיומה והציעה שנעשה את אחד האתגרים ביחד. אז הנה מתחיל אתגר 30 ימי הכתיבה שלי.

בתור סטודנטית (רצינית, מאוד) בתקופת מבחנים שאין לה דקה לנשום והחמצן שלה הוא כתיבה – הסכמתי מיד. זה יכריח אותי לכתוב, ואני הרי התגעגעתי לכתיבה כל-כך. ואני חושבת שזה יכול להיות נחמד לשתף את התוצרים שלי כאן.

זה היום הראשון של האתגר: לשכתב אגדה קלאסית.

בחרתי ב”כיפה אדומה”, כמו שבחרתי אז, לפני אי אילו שנים. למען האמת – אני לא זוכרת בכלל מה כתבתי אז, אני רק זוכרת שבחרתי באגדה הזאת. ואני בטוחה שהפעם אקח אותה לכיוון שונה לגמרי.

אני חושבת שבשלב זה ראוי לשים אזהרת טריגר: תקיפה מינית, דיכאון, חרדה, וכמובן – פוסט-טראומה.

כיפה אדומה מתמודדת עם פוסט-טראומה

היא שטפה את הדמעות מפניה (לא שזה שינה הרבה, הרי גם הדמעות רטובות) והסתכלה במראה. כיפה אדומה לקחה נשימה עמוקה ויצאה מחדר השינה של סבתא לבושה בבגדיה. את הבגדים הקרועים היא כבר השליכה לפח. כשראתה את קופסת הגפרורים של סבתא, היא שקלה גם להצית אותם ודי, שייעלמו, אך כשהסתכלה על רצפת העץ ועל קירות העץ, הבינה שאולי זה לא רעיון טוב.

“יקירתי, את בסדר?” שאלה סבתא. “ספרי לי מה קרה. עוד לא אמרת לי איך נקרעו לך ככה הבגדים.”
למזלה של כיפה אדומה, היה לה זמן לחשוב על שקר כשהחליפה את בגדיה. “אמרתי לך לא לדאוג, סבתא. הלכתי לקטוף לך ורדים ונפלתי. החוחים נתפסו בבד וקרעו לי את הבגד.”
“והדמעות?” שאלה סבתא. “למה הדמעות שלך כל-כך גדולות?”
“נבהלתי ובכיתי. הרי ראית את הפצעים שקיבלתי.”
“אלו חוחים מאוד גדולים וחדים בשביל שריטות כאלו.” אמרה סבתא.

כיפה אדומה ידעה שאין טעם לשקר לסבתא – היא תמיד תזהה כשהיא משקרת.

אבל הפעם לא הייתה לה דרך לספר. איך תספר לסבתא? איך תגיד לה, ‘לא הקשבתי לאמא וזה עלה לי ביוקר’? איך תגיד לה, ‘לא ידעתי שזה מה שיקרה כשאמא הזהירה’? היא חשבה שהזאב נחמד, הרי הוא הביא לה פרחים. היא חשבה, בתמימות הולמת למדי לגילה, שאולי דווקא הזאב הזה לא ינשוך או ישרוט. הרי היא פגשה כלבים בחייה שדומים נורא לזאבים, והם חמודים נורא וכל מה שעשו היה רק לבקש ליטוף. מאין היה לה לדעת שהזאב הזה, שהתנהג בחדווה של כלבלב, גם הוא בסוף יהיה ככל זאב אחר?

כיפה אדומה לא ענתה להערתה של סבתא, וסבתא לא שאלה יותר. בזמן שהיא הכינה תה, כיפה אדומה סידרה את השולחן והניחה עליו את שלל המאפים שהביאה. בדרכה לכאן, כיפה אדומה רק חיכתה שתוכל לאכול מהמאפים יחד עם סבתא. ועכשיו פתאום כשהכול היה מונח לפניה על השולחן וריח התה מילא את אפה, לא היה לה תיאבון.

היא נזכרה בזאב שישב בדיוק על הכיסא שהיא עתידה לשבת עליו, בעודו מחטט בסלסלה ואוכל את אחת העוגות. זה קרה רגעים אחדים אחרי שקרע את בגדיה, ורגעים אחדים לפני שהיא הרשתה לדמעות להתפרץ. היא אפילו לא זוכרת איך הוא הגיע ואיך סבתא לא הייתה שם. היא לא זוכרת שהוא עזב או מת או… היא יודעת רק מה שהצייד סיפר לה – הזאב אכל את סבתא, כיפה אדומה נלחמה בו (כך נקרעו בגדיה) וכשהצייד הגיע, הוא עשה מה שעשה וסבתא ניצלה. והזאב…

הצייד לא ידע מה קרה לכיפה אדומה, כי הוא הגיע ממש אחרי והיא לא סיפרה לו. הוא הניח שנלחמה בזאב. אילו רק הייתה נלחמת. היא לא חשבה שזה היה עוזר לה מי יודע מה, הרי הזאב גדול ממנה פי כמה וכמה בגודל, ועם ציפורניו החדות ושיניו הגדולות, היא חששה שלהתנגד לו רק יחמיר את מצבה, אילו רק יכלה לחשוב על זה באותם רגעים. כשסיימו את התה ואת המאפים (בשביל כיפה אדומה זה היה מאמץ אדיר), שלחה סבתא את כיפה אדומה לדרכה עם פרחים לאמה.

כיפה אדומה יצאה בבגדיה של סבתא לכיוון ביתה, מחזיקה בסלסלה שפעם הכילה מאפים ויין וכעת מכילה פרחים. השמש כבר שקעה ורק אורות עמומים האירו את השביל. היא עמדה על המפתן זמן רב, חוששת לעשות את הצעד הראשון החוצה. לא העזה אפילו לרדת מדרגה אחת. היא נשמה עמוקות והבטיחה לעצמה שבנשיפה תניע את רגליה, אך הן לא נעו. היא הסתכלה סביב על היער החשוך והרגישה איך הדופק שלה עולה. בבת אחת, היא הסתובבה על עקביה ונכנסה חזרה לבית.

“כיפה אדומה, יקירתי. שכחת משהו?” התפלאה סבתא.
“סבתא,” קראה כיפה אדומה. “אני לא יכולה לחזור הביתה.”
“למה לא, מתוקה–”
כיפה אדומה קטעה את דבריה. “ולא נפצעתי מחוחים.”
“על מה את מדברת?” השתאתה סבתא.
כיפה אדומה הביטה ברצפת העץ. “הזאב פצע אותי, סבתא.”
לאחר שתיקה ארוכה, סגרה סבתא את דלת הבית ואמרה, “בואי, יקירתי. אכין לך עוד תה ונדבר.”

פוסט-טראומה

קרדיט: pixabay – franckreporter

 

מאי יבלונקו
נכתב על ידי
סטודנטית רצינית (מאוד), יפואית (לא תל-אביבית), חיה בסרט דל תקציב, כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מרגישה את כל הרגשות, כל הזמן. אם אמות, זה כנראה יהיה ממנת-יתר של יין לבן, חצי-יבש
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .