כתיבה

אהבה של אותיות ומספרים

אלבום פרטי
אלבום פרטי

פעם, אחת השאלות הראשונות שהיו שואלים אותי בדייטים או בשלב ההתכתבות הייתה ”תכתבי עליי פוסט?” תמיד אמרתי שזה תלוי עד כמה הדייט יהיה מוצלח. במשך תקופה ארוכה רציתי לצאת עם מישהו שכותב, קינאתי בחברות שלי שזכו שיכתבו עליהן פוסטים מרגשים. אבל עם הזמן הבנתי שאני רוצה משהו אחר

בעבר גברים כותבים הילכו עליי קסם.

בראש שלי תרגמתי את היכולת שלהם לכתוב יפה וכתיבה מלאה ברגש כאינטיליגנציה רגשית ברמה גבוה. האמנתי בכל ליבי שגבר שכותב ברגישות על אהבה ועל לב שבור לא יוכל לפגוע בי. שגבר כזה יהיה רגיש, מכיל וכנה. בתור אחת שמאמינה שמעבר למשיכה פיזית חשוב שיהיו גם נושאי שיחה ועולמות משותפים, הלכתי לא פעם על מכנה משותף קל – הכתיבה. כמו שלאחרות גבר עם גיטרה או כל כלי נגינה אחר עשה רטוב במכנסיים, לי זה קרה עם גברים שכותבים, במיוחד אלו שכותבים על הרגשות שלהם.

רוב הגברים שהסתובבתי איתם בסוף שנות העשרה – תחילת שנות העשרים שלי היו מעולם הכתיבה, מעולמות התוכן. הם היו בלוגרים ועיתונאים. ואכן, סדרת ה’קראשים’ שלי מאותה תקופה נראית כמו תאונת רכבת עם מכנה משותף בולט. כמעט כולם היו גברים כותבים.

וכמו שאני חיפשתי כותבים, הרבה פעמים גם כשיצאתי עם גברים כותבים וגם בפעמים המעטות שלא, עניין אותם מאוד אם הם יהפכו לפוסט. אם אחר כך הדייט שלנו יהפוך לסטטוס או טור. והאמת, דווקא הדייטים שבהם נשאלתי על הנושא, היו הדייטים הכי משמימים או אלו שלא הרגשתי שיש לי מה לכתוב עליהם. הם לא השאירו אותי עם חומרים למחשבה או תחושות שרציתי לנתח. אלו שכן  היו כאלה שכן מצאתי את עצמי כותבת עליהם, לעתים חלקתי עם אותו גבר את הטקסט לפני ולעתים לא. מתוך הבנה שמילים הן לא דבר של מה בכך.

מילים הן לא דבר של מה שכך

אלבום פרטי

לאט לאט, הבנתי שאני לא רוצה לחיות בתחרות כתיבה

ושאולי זה לא הדבר הכי חכם, לצאת עם אדם כותב. שלא תמיד הלב, הפה ומה שהמקלדת מראה שווים. ואני רציתי מישהו שהלב והפה שלו שווים, גם אם זה אומר שהכתיבה שלו לא קיימת. בשלב מסוים, אחרי כמה מטרות מפוספסות, אי הבנות מצערות (יותר או פחות), הבנתי שכמו שמטפלים בכל דפוס הרסני או משהו שלא עובד – מנסים משהו אחר.

אז התחלתי לפתוח את עצמי לאנשים מתחומים אחרים – מהנדסים, אנשי מחשבים, עולמות ליניאריים שהפחידו אותי מאז ומעולם. גם כי הרגשתי שהעולם שלי מורכב ממילים וכל מה שקשור למספרים מפחיד אותי (עד היום הטבלה של התפלגות נורמלית באה לרדוף אותי בסיוטים שלי), שאם הם ידברו על העולמות האלו אני אצא מטומטמת או אחת שכל הזמן הולכת לגוגל כדי להבין על מה הוא מדבר. שאם העולם שלו ליניארי איך הוא יפגוש את העולם הספרותי הסוער שלי?

אלבום פרטי

אלבום פרטי

לימים גיליתי שהעולמות הלינייארים והספרותיים יכולים להשתלב, שלמרות שמתמטיקה והנדסה מפחידים אותי (ולחשוב שפעם חשבתי על ללמוד אדריכלות), אני יכולה למצוא מכנים משותפים רחבים עם אותם גברים למרות נקודת המוצא והמחשבות ההתחלתיות. לא תמיד הם התחברו, אבל זה אף פעם לא היה מפני שהייתי צריכה לברר כל מיני מונחים בכתיבת קוד עם האחים שלי או פשוט להודות שאין לי מושג על מה הוא מדבר.

כשהייתי במכינה קדם צבאית (לפני כמעט עשור) לקחנו בקבוק והכנסנו אליו פתקים של איפה נהייה בעוד עשר שנים. לאחרונה יצא לנו לדבר עליו וחלק מהאנשים קצת פחדו להסתכל, כי הם זכרו מה הם כתבו והחיים שלהם הסתדרו על הצד הטוב למרות שמה שכתוב שם לא התגשם להם. אני זוכרת בקווים כלליים מאוד מה יסמין של גיל 18 כתבה שם. היה מוזכר שם גבר כותב ספציפי, חתונה, אושר. שום דבר על הכתיבה שלי.

היום אני יודעת שלא הייתי מגיעה לחצי מהדברים שהגעתי אליהם אם הפתק בבקבוק היה מתגשם.

לפעמים יש לנו תמונה בראש של איך אנחנו רוצים שמערכת היחסים שלנו תיראה, איך אנחנו רוצים שהפרטנר שלנו יראה או יתנהג. אבל ברגע שאנחנו יוצאים מהתמונה ה- כביכול מושלמת, אנחנו מגלים שאולי יש דברים שלא חשבנו עליהם, שמתאימים לנו אפילו יותר.

אלבום פרטי

אלבום פרטי

יסמין רמון
נכתב על ידי
בת 27 מאזור ירושלים. חובבת טראש וערק, אוהבת לקרוא, לכתוב ולצלם (לא בהכרח בסדר הזה). ביום יום מוקפת בילדים קטנים (גננת) ובשאר הזמן מנהלת קהילות אונליין ואופליין. יום אחד המילים שלה עוד יהפכו לספר.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .