כתיבה

מונולוג של דיכאונית (ביפולרית – פרק 5)

הכתיבה הייתה קשה מנשוא
קרדיט: ביפולרית

לאורך כל תקופת הדיכאון שלי, למשך שנה וחודש, לא יכולתי לכתוב יותר מפסקה אחת, וגם זה במאמץ עילאי. הדבר היחיד שכתבתי לאורך השנה היה טקסט אישי, מעין יומן שכתבתי לעצמי, שבו הצלחתי במאמץ מטורף למלא עמוד אחד בלבד (400 מילים), בכל שבוע או שבועיים כמה מילים.

מתוך הטקסט:

מתי הצלחתי לדבר בפעם האחרונה?

לא יודעת מתי איבדתי את כושר הביטוי, את היכולת לכתוב כל תחושה, כל חוויה.

את היכולת לסכם בצורה בהירה וברורה כל מידע שאני נחשפת אליו, גם המורכב ביותר, ולפשט אותו כך שכל אחד יוכל להבין ולהתחבר אליו.

לא יודעת מתי איבדתי את היכולת להרכיב משפטים, למצוא מילים. כל מה שהגדיר אותי התמוסס ונעלם, כנראה לפני שנים, מבלי שהייתי מודעת לכך, כי הייתי ממוסכת מדי, מחוקה.

אני מנסה לשחזר שיחות שקיימתי בעבר. מתי הצלחתי לדבר בפעם האחרונה? לנסח יותר מכמה מילים בלי לטעות? מתי הייתי חכמה? האם הייתי חכמה? מתי יצרתי משהו מיוחד ובעל ערך? מתי היה לי לאחרונה שביב של כישרון כלשהו? האם אי פעם היה לי כישרון?

כמה זמן הייתי שרויה בתרדמת?

ולמה לא הערתי את עצמי קודם לכן, כשעוד היה סיכוי לתקן את כל מה שהתפרק אצלי בהדרגה?

ההתעוררות קשה מדי, מכאיבה מדי. ההבנה שכל מה שחשבתי על עצמי היה מוטעה, שלא חייתי במציאות.

תמיד ידעתי שאני מפחדת מאנשים

אבל לא הבנתי כמה הבעיה חמורה, וכמה היא הלכה והתעצמה בזמן שהייתי בתרדמת. חשבתי שאני מפחדת רק ממפגשים עם זרים, ומתברר שאני מפחדת עד כדי שיתוק ממפגש או משיחה עם כל אחד, שאפילו המפגש עם עצמי ממלא אותי באימה.

קשה לקום בבוקר - מונולוג של דכאונית

“בכל בוקר אני צריכה לפגוש שוב את ההיעדר שלי, את העילגות ואת הבלבול ואת הטמטום שלי, שזועקים אליי מכל המראות שסובבות אותי.

“בכל בוקר, אחרי השעות שבהן אני מתהפכת ומתכווצת ומתקפלת, אני קמה אל המציאות ומגלה שוב שזה נכון, שאני באמת כזאת, כפי שחששתי כשמיאנתי לזרוק את עצמי מהמיטה – אני באמת נטולת יכולות, משועממת, לא מוצאת הנאה בשום דבר, ריקה, חמוצה ומבועתת.

“ומה כל כך מתסכל אותי בחיים האלה? למה אני לא יכולה למצוא שלווה, להיאחז במה שיש, להפסיק להתמרמר ולכעוס ולדמוע ולקטר ולצפות למשהו ערטילאי שלא קיים בשום מקום – לא בראש שלי ולא במציאות?

“זום אאוט. מיטה גדולה במרכז חדר קטן. בתוך המיטה אישה בגיל העמידה, בבגדים דהויים, בפרצוף רציני, נוטה לחמיצות, מכווצת, מעוקצצת, מייחלת לא לקום”.


בואו לבקר באתר ביפולרית. מעניין שם.

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .