כתיבה

פרלינים (מתוך ספר הדיכאון שלי | ביפולרית)

פרלינים מאת ביפולרית
עיצוב גרפי: מילת הקסם

יום חשוך אחד, חלומי הפך למציאות. זה קרה לפני שבועיים בערך, כאשר התעוררתי חבולה ומוקפת מכונות, במיטה מצחינה בגווני מנטה, בבית החולים. שפע פרצופים הביטו בי מכל הכיוונים, הרבה יותר מהכמות שיכולתי להכיל באותם רגעים – אמי היקרה והאוהבת מימין, לצדה אבי הקשוח והמסור, מעיין בעיתון היומי על הכיסא שמשמאל, וחברי לחיים, במראה פתטי מהרגיל, במרכז. אחותי, שבדיוק התכרבלה במיטה הריקה של החולה שהלכה להתקלח, במיטה הסמוכה.

הפוגה קלה

אמי, שהבחינה בכך שהתעוררתי, חייכה קלות וקראה בשמי. אז הבליחה בי ההבנה שאני לא חייבת להשיב. אין שום סיבה להתמודד עם החיים (על אף שבאותם רגעי התעוררות ראשונים לא עלתה בי תמונת חיים שלמה. אך ורק תחושת מיאוס כללית. סוג של ריקנות עכורה.) דווקא עכשיו.
החלטתי להשתמש במצב להפוגה קלה. ממילא איש אינו מצפה שאהיה כתמול שלשום.

קצת היסטרית

“טלי”, שוב קראה אמי, והפעם הרימה קולה, וצרמה, כמו שתמיד היה כל כך מביש עבורי לשמוע, במיוחד ליד אנשים, במיוחד כילדה לאם הצעקנית ביותר בשכונה, ולא היה לי עוד כוח לשמוע אותה, ושאפתי להירדם שוב, ועצמתי את עיניי, בתקווה להירדם, ונרדמתי.

כאשר התעוררתי שוב, לא היו אנשים רבים בחדר. רק אמי נרדמה לצדי, ומלמלה משהו לא ברור. היא הייתה קצת היסטרית, כהרגלה, ובכתה בקול. ניכר היה כי היא חוששת לחיי.
רופא צעיר בחלוק לבן, שעמד לצדה והניח ידו על כתפה הרועדת, הביט בי גם, והפעם גם הוא קרא בשמי.
בהיתי בו. חשבתי לעצמי שהוא חתיך בטירוף, ושאם לא אדבר אליו – לא ננהל שום אינטראקציה ממשית בינינו, ואז אוכל לדמיין כי הוא טוב לב ומתחשב ואוהב, וכי נתחתן באחד הימים, וכי לא אשאף לגירושין כעבור חודשיים.

חלום

הוא סיפר לי על המצב שלי. אמר שעברתי תאונת דרכים. שנסעתי לבד בכביש המהיר ונתקעתי בגדר הביטחון. חייכתי אך לא הגבתי. הוא בירר מה גורם לי לחייך, והסביר לי כמה חשוב שאנסה לדבר, אך לא רציתי, אז שתקתי.
תמיד חלמתי להיתקע בבטון הזה, לא ידעתי איך קוראים לו. כל לילה כמעט הייתי נוסעת לאחד ממכריי ועוברת דרך הכביש המהיר. כל לילה הייתי משרטטת במוחי את מותי. אולי אירדם לרגע ואז אמצא את עצמי בעולם אחר, פשוט יותר… אולי דום לב קטן… בכל פעם החלום החוזר בהקיץ הסתיים בגדר, ובאופן אובססיבי ולא נהיר, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. הייתי הולכת עמו יד ביד לישון, ומתעוררת איתו בוקר.
קיוויתי שהמפגש עם הגדר ימיס אותי לתוכה, אך גם התוצאה הזאת מוצאת חן בעיניי. פסק זמן. מבט צדי על כולם. והנה הם והנה אני. ואין קשר כלל. ואין סיבה שאתאמץ להתאים להם, להבין אותם, להשתייך. רק להתכרבל. זו המשימה. ואני מעולה בהתכרבלות.

רוצה למות

הכול בסדר

הרופא לחש לאמי משהו לגבי תוצאות הבדיקות, שהעלו כי מצבי הפיזיולוגי תקין, ואין שום סיבה שעולה על דעתם של הרופאים לאילמות ולמנעד ההתנהגויות המוגבל שלי, וכי וודאי מדובר בהלם, או משהו מעין זה. לא כל כך הבנתי את רוב מילותיו, כי הוא דיבר מאוד חלש, כדי שלא אשמע. הוא הציע שאראה פסיכיאטר, ולא ידע עד כמה אמי חוששת מהמילה הזו.
“הכול בסדר איתה, תיתן לה קצת זמן” – אמרה.
נכון אמא. תמיד הכול בסדר. את חלק ממשפחה מושלמת, שממוקמת במרכזו של עולם מושלם. זה תמיד היה ותמיד יהיה בדיוק כך.
“מחר היא תראה פסיכיאטר, כדאי שתנוח קצת קודם”, אמר הרופא.
אמי נאנחה. הוא הלך. ויהי ליל.

מה אני מרגישה?

מיד לאחר שעלה השחר, רועי נכנס לחדר. לא סידר את שערו, המסכן. והרי הוא כה מקפיד. ואני הרי מזמן הפסקתי לנסות להבין מה מנחה את הרגליו התמוהים, ומה אנו עושים זה עם זו, ומתי זה ייגמר, ומה אעשה אם חלילה אהיה לבד ואיאלץ לישון באלכסון ולממן לבד את המשכנתה, בלי עזרה מההורים, שבטח יהיו הלומים מכך שהנחתי את המציאה הזאת בצד לרשות יתר בנות ישראל.
הפסקתי לחשוב גם למה הוא אוהב אותי, ואם הוא אוהב אותי, ומה אני בכלל מרגישה אליו, ומה זה חשוב כבר בכלל.

טלוש

הוא היה מאוד נבוך. חשתי בכך. רועי אוהב שהכול מאורגן, זז לפי הקצב, מתוכנן וידוע מראש. והנה אני, אהובתו, האישה הכי חיונית בחיים שלו, שאומרת לו כבר שנתיים מה לעשות וגורמת לו לחשוב כאילו הוא החליט הכול בעצמו, שמסדרת לו בערב את הבגדים שילך איתם לעבודה בבוקר, לאחר שכיבסתי אותם בבוקר. שמגהצת לו את חולצות המשרד-חנון-על-חלל המכופתרות וכשהוא מבקש יפה, אז גם את חולצות הטריקו – אני כאן, לא מגיבה לכלום.
“טלוש”, הוא אומר. בטח התלבט לעצמו קודם איך זה יישמע אם יבטא רגש נואש ומפורק, אותנטי. הוא לא יעשה את זה. הוא יקרא לי בשמי, ויוסיף “וש”. מצד אחד אני מתה לנער אותו, ומצד שני – כל כך נוח לי לא לעשות דבר. אפילו לא להזיז את היד, ובמיוחד – לא להניע את המוח יותר ממה שחייבים, להאזין בפסיביות לפעימות הלב, או לאנקות של החולים במיטות הסמוכות, או בחדרים אחרים.
לאט לאט אני עוצמת עיניים. אני מרגישה שהוא נפעם מכך שמשהו זז אצלי, שזה באמת חשוב לו שאקום לתחייה.
כאילו שהחיים שהוא רוצה עבורי הם אלה שאני רוצה לעצמי…. כאילו שאני יודעת מה זה באמת לחיות, לקרוע לחיים את הצורה, ליהנות מהם עד דמעות.
כאילו שאני לא במרוץ מטורף, מזועזע, של חיפוש מתמיד ואינטנסיבי, עד כדי עילפון. אני לפעמים כל כך מרוכזת בחקר הסיבות למעשיי, ובביקורת עצמית מתמדת על כל בחירותיי, שאני נשאבת לדיכאון מעייף כזה, ומשתרעת על איזו בלטה או שתיים במטבח היפה שלנו, וסופגת קצת קור מרגיע. לרוב נרדמת.

רק רוצה לנוח

כאשר אני פוקחת את עיניי אני רואה את אבי, נרדם על כסא לידי. בימים הרחוקים שבהם שגרנו יחד, עד כמה שזכור לי, הוא תמיד היה בתנוחה רדומה משהו. או ליד הטלוויזיה, או ליד שולחן ארוחת הערב. תמיד מת לישון, אבל לא עושה את זה, כי חייבים להספיק עוד משהו. לחוש מיצוי. בדיוק כמוני.
כמה אני מזדהה איתו לפתע, תופס לו כמה רגעים של אסקפיזם, לצדי.
אני מתפלאת שאמי לא איתו, שהרי היא תמיד מלווה אותו כמו צל, אבל אני משערת שהפרידה וודאי זמנית ביותר, והיא כנראה הלכה לשירותים, או שהיא מכינה לעצמה תה צמחים מהמיחם שבחדר האחיות, שסמוך לחדרי. מן הסתם שאלה לפני כן את אבי אם הוא רוצה לשתות משהו, ואני מניחה שהוא היה עייף מכדי לענות לה, ולכן בחר לשתוק. בטח התווכחו לפני כן על נון-אישיו (משהו לא חשוב), בעצבים כאלה, כאילו היה מדובר בחיים ומוות, לפחות.
אני רוצה לנצל את הרגע המאוד נדיר הזה, שאני ואבא שלי לבד, ולספר לו שכל השנים התאמצתי לשנוא אותו, כי לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך קר ואדיש לאמא שלי, שאהבה אותו מאוד כל השנים, וספגה ממנו כל כך הרבה מכות, אפילו שלא היכה אותה.
תמיד הייתה מפנה אליו שאלות, ולרוב הוא בחר שלא להשיב לה באף מילה. זה היה משגע אותה, ואותי, אבל היא הייתה מבליגה. אשת הדחקות, אמא.
“זאת הגישה הנכונה”, נהגה לומר לי. “תלמדי מאמא שלך גם את הדברים הטובים”.
אמא מעידה על עצמה כי היא יודעת איך להתנהל מול כל האנשים. לא ייאמן כמה פעמים שמעתי אותה מפליגה כך בשבחי עצמה, מספרת על כישוריה החברתיים, שהובילו למערכות יחסים רבות שנים עם עשרות חברים וחברות, שבסיס כולם בהבלגה. ביכולת לקבל, לשתוק, להיכנע, להוריד את החולצה כשרוצים להכות בך עם חגורה. להתכופף בדיוק לתנוחה הכואבת ביותר, ולסתום את הפה. אולי אפילו להגיד תודה ולחייך או לפרוץ בצחוק מתגלגל, נאנק, גועה.
ואני מאוד חזקה… מחייכת לעצמי בפנים. ממש. עם הצורך הענק שלי לנהל ולסובב את כולם, להשתיק אותם, לקבל את מה שמגיע לי מהעולם הזה, שבו מאלצים אותי להרגיש מטורפת כבר יותר משני עשורים.

מאיפה מגיע כל האושר הזה

תכלס, בינינו, כל מה שרציתי קיבלתי.
נפתח בכך שאני לא כמו אמי, לפחות לא בדיוק (ואולי כן, ככל שחולפות השנים אני מבינה שאני בדיוק כמוה, רק ממוסכת מכל הכיוונים, ומטופלת, לאורך שנים. אבל לא נראה לי שבטיפול הנכון). זה צורך חשוב שהיה לי מאז ומתמיד, ואין להקל בו ראש.
גם גרמתי לעשרות גברים להתאהב בי עד כה, על אף שכילדה הייתי משוכנעת שאיש לא יאהב אותי לעולם. הייתי בטוחה, וכתבתי לעצמי בכל היומנים, כל השנים, עד תום בית הספר היסודי, שלעולם לא יהיה לי חבר. שאסיים את חיי כרווקה זקנה, בדירה צפופה, לצלילי גירגור חתולים….
(אני חולה על חתולים. במיוחד כתומים. שעירים. שחורקים קצת כשהם זזים. ומצפצפים בציפורית: פררררר. אני אוהבת לגרגר אותם עד שהם לא מבינים מאיפה מגיע כל האושר הזה).

לבד לגמרי

אבל החוזק העיקרי שלי הוא פנימי. סגולת ההבנה הבהירה של המציאות, שמלווה בהפנמת העובדה שאני לבד לגמרי, גם כשאני מוקפת אנשים. אז שכולם ילכו כבר ויעזבו אותי לבד, ואז מה אם מצבי הפיזי נהדר. אני רוצה לישון.

דלקת חניכיים מצחינה, ומאחוריה פסיכיאטר

איש לא מוכר אחד בחלוק לבן, בחיוך החושף שיניים צהובות-חומות ודלקת חניכיים לא מטופלת, נוקש על דלתי. “שלום”, הוא אומר לאבי ומעירו משנתו. “שלום לך”, אומר אבי בנימוס.
“אתה מוכן בבקשה להשאיר אותנו לבד?”, שואל הבחור, ואני הופכת קצת בזכרוני היגע: מי זה יכול להיות? מה כבר קרה לי? האם מישהו עומד לספר לי עכשיו סוף סוף שאני גוססת?
“מי אתה?”, חוקר אבי בביטחון המופרז האופייני לו, תמיד שאפתי לכריזמה שלו, אך לצערי לא ניחנתי בה. “אני מהמחלקה לבריאות הנפש”, אומר הפסיכיאטר, ואני נרגעת.
אבי יוצא מהחדר, לאחר דקות אחדות אני שומעת אותו מנהל שיח חרשים עם אמי, ובינתיים הפסיכיאטר החמוד מנסה לדובבני, ולשווא.

מיתולוגיה ואקס

פעם אהבתי מישהו, נקרא לו תומר, לאורך לא פחות משש שנים – מגיל 18 עד גיל 24. הוא בחר לעזוב אותי חודשים אחדים לאחר שסוף סוף הרגשנו אותו דבר, והיינו לזוג, לאחר יותר מדי שנים של חוסר תיאום רגשי, וידידות שתסכלה אותי עד מאוד. תמיד היה חסר שם משהו. תמיד הרגשתי שאולי.
עד היום אני לא יודעת אם הוא ביסס את החלטתו לשלוח אותי לדרכי על ההבנה שעם מסטולה-דכאונית כמוני כנראה שלא יהיה לו עתיד, ואנחנו מבוגרים מדי מכדי לשחק במשחקים, או על דעיכה של רגשותיו כלפיי. מה שנהיר לי, לעומת זאת, הוא כי באחד הימים שמעתי בקולו שהקסם שבינינו, שהייתי בטוחה שהוא לתמיד, כבר לא יתקיים יותר.

חייה של אחרת

חצי שנה לאחר שנפרדנו, אחרי שכבר הפסקתי לבכות עליו בלילות, הכרתי את רועי, ובערך באותה תקופה התחלתי לנהל את חייה של אחרת, ויחד עם זאת לשאוף לסיום הסיוט המתמשך הזה, שהוא החיים שלי.
אני משוכנעת שהיו לי ולאיש שאיתי רגעי הנאה קטנים שנאחזנו בהם בהתחלה, והוא עודנו נאחז בהם, אחרת לא היה מצליח להיראות מלא רגש, בהביטו בפניי חסרי החיים.

קפוא פה

רועי נכנס בהפתעה לחדרי בבית החולים, בדיוק כאשר הייתי עסוקה במלאכת כסיסת ציפורניים נמרצת.
מייד כאשר שמעתי את רחש צעדיו, השלכתי את ידיי על השמיכה, וניסיתי להסיר חיים מלחיי ומעיניי, לשאוב אותם פנימה. הוא קנה את זה, כמו כולם, בפעם הזאת כבאחרות.
הוא החזיק את ידיי הקפואות מן המזגן והרטובות מרוקי, וניסה לחמם אותן.
“את שומעת אותי, טלוש שלי?”, שאל. “מה קרה, תגידי לי, מה קרה?”. הוא התייפח.
עצמתי את עיניי וניסיתי להרגיש. לא קרה דבר. נותרתי קפואה.

זה לא הגיוני שנמשיך

“זה לא הגיוני שנמשיך את הקשר הזה”, אמר לי תומר, האקס המיתולוגי, ואז נעצתי בו מבט של חתול מוכה, וניסיתי לעצור את הזעם, וחשבתי בפנים ש”לעזאזל, למי אכפת מה הגיוני?”, והמחשבה העוקבת הייתה – “מה לא הגיוני, למען השם? לי זה הגיוני!”
אחר כך ניסיתי, בחוזקה, לרוקן את עצמי ממחשבות, ומכל הבליל הזה שהציף את ראשי, יצאו רק שתי מלים: “אני מבינה”.
הוא פרץ אז בצחוק החמוד שלו, שכל כך אהבתי באותם הימים, כי הוא הכיר אותי היטב. הוא ידע שאני מתקשה להבין, הוא ידע שקשה לי לחוש אמפתיה להצהרות לוגיות, במיוחד כאשר אני כל כך מוצפת רגשית. הוא ידע שבאותן שניות ניסיתי לרכז את כל כוחותיי בשינוי התסריט המזעזע הזה, שאני בעל כורחי, הגיבורה הראשית שלו. הוא ידע וצחק. ואני, כהרגלי, סירבתי להאמין שאין בכוחי לעשות דבר. כמו כולם, גם הוא איבד בי עניין. סליחה, לא כמו כולם. רק כמו אותם אחדים שמאוד רציתי.
כמה רחמים עצמיים טיפסו עליי באותו יום, ובעשרות הימים שלאחריו. הם חנקו אותי. ניסיתי לרכז אותם לגושים קטנים, כאלה שיצליחו לפלס דרכם במעלה הוושט שלי, כאלה שאוכל להקיא. אך לא. כמו אותו אהוב ישן, הם טיפסו לי על הנשמה, וזזו קצת הצידה, אך לא יותר מדי, כאשר הכרתי את הגבר שבחיי.

פרלינים

הפסיכיאטר טופח על שכמי בתנוחה אבהית לפני שבוחר לעזוב את החדר.
הוא אומר לי שאם ארצה לדבר אתו, שאפנה לאחות, והיא מייד תקרא לו. חמוד. אם ישמור על בריאות הפה שלו, הוא יכול גם להיות פחות דוחה פיזית.
ובדלת שוב אבי, וקופסה קטנה מוזהבת בידו. הוא מכיר את החולשות שלי. אין מה לעשות. פרלינים.
מדהים כמה הקיבה שלי יכולה להכיל, מאותם חומים שחרחרים  מתוקים ממולאים מושכי-עין.
הוא נכנס לחדר ומקרב את הכדור המדויק המאובק קלות בקקאו לאפי.
אני מתאמצת שלא לחייך, ולשלוט בריר שמאיים לפרוץ משפתיי. שוקולד.
“תן חיבוק” אני אומרת מבפנים. “מה אכפת לך להראות קצת חום? זה לא כל כך נורא. אני ילדה גדולה. זה לא יעשה אותי מפונקת, חלילה. אני מבטיחה”. שוקולד אתה מביא לי.
מתאפקת שלא לחייך, שלא לפרוץ בצחוק היסטרי, שלא לצרוח.

רק רוצה חיבוק

תמיד כאשר בכיתי, דחפו לי פרלינים לפה.
תמיד כשהשתוללתי, מוצפת רגשות, נתנו לי חבילה קטנה או גדולה, עטופה בנייר צבעוני, כרוכה בסרט מבריק.
תמיד כשהושטתי ידיים לאוויר, כמהה לאהבה, משתוקקת לעוף, מישהו סתם לי את הפה, והראה לי את דרכם של האנשים הנורמליים, השפויים.
ותמיד חשתי כה שפויה.
תמיד הרגשתי שהאחרים לא מבינים.
מה אני בסך הכול רוצה? קצת חום ואהבה.
קטן, פשוט, ממלא.
חבל שאי אפשר לקנות אהבה בגבישים קטנים, כמו מרק נמס בכוס.
כבר שנים שהפסיכולוגית שלי טוענת שהכמיהה שלי לאהבה עוטפת ומכילה היא נורמלית לחלוטין.
כבר שנים שאנשים כותבים על זה שירים.

לבן זרחני

אנחנו, רועי ואני, חיים בדירה נחמדה, במרכז תל-אביב, שההורים שלי עזרו לממן.
אמא שלי כבר מתה לראות אותנו מתחתנים. היא חושבת שהוא יעשה אותי מאושרת. סוף סוף בחור טוב. איש מחשבים. חייכן ומנומס, שאף מביא פרחים לכל חג. וקונה מתנות להורים בכל יומולדת. והוא מבוסס כלכלית, ואשכנזי – אבל את התכונה האחרונה איש לא מציין כחיובית, חלילה, כי זה לא פוליטיקלי קורקט. אמא שלי פשוט מעדיפה צבע לבן. זה זורח יותר יפה בשמש. חלילה משום סיבה אחרת.

רוצה למות

בלילה אמא, אבא, אחותי ורועי ישנים בחדרי, בבית חולים.
לאחר שאבא מתחיל לנחור, ואמא נאנקת מסיוטיה, ובן זוגי מזיל ריר לכל עבר, ואחותי בשירותים, אני לוקחת עט מהמגירה, וכותבת כמה מילות פרידה על טישיו משומש.

 

מאניה-דיפרסיה
נכתב על ידי
שמי מ', אני בת 44, נשואה ואם לילד בן 9.5, סטלנית, מעצבת גרפית וקופירייטרית, בעלת עסק יחידני מצליח שהקמתי לפני 15 שנים. אחרי חיים שלמים של דיכאון קל מתמשך (דיסטימיה) - שטופל בנוגדי דיכאון מגיל 20 - בגיל 43 הגיע התקף המאניה הראשון (ואולי האחרון?) שלי, בעקבות שילוב מסוכן של נוגדי דיכאון, אטנט, קוק, MDMA וגראס. מאז אובחנתי כבעלת הפרעה ביפולרית, ובמילים אחרות, מאניה דיפרסיה. בשנה וחצי האחרונות הייתי על גג העולם ומיד לאחר מכן - עמוק בתחתית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .