כתיבה

1.השיר שהיא אוהבת – התעוררות

אלכסנדרה
קרדיט: משה כהן

“אוף איזה צלצול מרגיז!” מלמלתי בעיניים עצומות ותוך כדי מיששתי באוויר כדי להגיע לנייד שלי ולכבות את השעון המעורר. “אם תשימי שיר שאת אוהבת בתור שעון מעורר את תשנאי אותו בסוף” נזכרתי בה מצחקקת… גיחכתי לעצמי תוך כדי שהתיישבתי על המיטה, “מי ישמע מוזיקה רגילה של שעון מעורר לא נהיית שנואה”.

הצצתי בחלון הגדול בחדרי, נפעמתי שוב מהנוף המיוחד של העיר הזאת ולא יודעת למה, גם אחרי שנה פה, אני נהנית לראות את המגדל הזה מהחלון שלי, פשוט תחושה קסומה שאי אפשר להסביר.

צלצול באינטרקום. טוב זה בטח הדוור. ניגשת “הלו?”
אין מענה. טוב בטח טעות, סגרתי את השפופרת. לי אין זמן לטעויות או שטויות היום! היום זה ה-יום! המקלחת המפנקת וארוחת הבוקר כרגיל הכניסו אותי למצב רוח מרומם, ליטפתי את מיקי, הכלבה שלי והתכוונתי לעשות מדיטציה.

“אל תדאגי יפה שלי, תכף נצא לטיול” אמרתי ובתגובה קיבלתי כשכוש זנב שמח.

שעון מעורר

קרדיט: PEXELS – Acharaporn Kamornboonyarush

בום!
דפיקה חדה של משהו חזק וכבד בדלת.

“מה זה?!” קפצתי בבהלה ומיקי התחילה לנבוח בטירוף. כמה דקות לא משתי ממקומי, חוששת לנשום. פתאום זה צף בראשי שוב. ריצה. ריצה מהירה. בקושי נושמת. מביטה לאחור ורואה אותו. הוא לא מתכוון לוותר. אני חוצה בריצת אמוק כביש סואן והוא דולק אחריי.

מזל שהיא הייתה איתי. אם היא לא הייתה עוצרת אותו לא יודעת מה היה קורה לי.

פלאשבק- אני והיא נוסעים באוטו כמה ימים אחר כך.

“את מתחרטת?” שאלתי אותה.

“ממש לא! ואם היה צריך הייתי עושה את זה שוב בשבילך”.

חייכתי. איזו חברות נאמנה. פעם חשבתי שיש חברות כזאת רק בסרטים.

היא שמה שיר בנגן של האוטו. השיר “I just called to say I love you” של סטיבי וונדר. ברור! השיר האהוב עליה.

“לא, לא לא איף” היא אומרת בחוסר סבלנות, מזיזה קבוצות שיער משיערה החום, הארוך, היפיפה כאילו עשוי משי ומחליפה שיר.

“Tonight I’m gonna have myself a very good time…” היא מתחילה לשיר בקול יחד עם פרדי.

“או סוף סוף השפעתי עלייך עם השירים של קווין! מה קרה לשיר של סטיבי וונדר?”

“נו את מכירה אותי. נשברתי ושמתי אותו בתור השעון המעורר שלי… ועכשיו מאסתי בו”.

אני זוכרת שצחקתי. צחקנו שתינו.

פתאום חושך.

אני חוזרת למציאות.
שקט. לא הייתה עוד דפיקה בדלת. אני ניגשת בזהירות.
רואה מעטפה על הרצפה שכנראה הועברה מתחת לדלת.
מעטפה אדומה עם סרט ירוק.

אני שומעת צעדים חרישיים מעבר לדלת. אולי אני מדמיינת.

“לא, זה לא יכול להיות” אני אומרת לעצמי. “אין סיכוי… איך…?”

אם מגי הייתה פה היא לא הייתה נותנת לי לפתוח את המעטפה הזאת לבד. אני נושמת עמוק ומתכופפת לעבר המעטפה, מרימה, מציצה בעינית הדלת. אין אף אחד. היד שמחזיקה במעטפה מתחילה לשרוף מכאב, “אההההה!” אני מעיפה את המעטפה לכיור מטבח. מיקי שוב נובחת. אני פותחת את הברז לשטוף את היד המעטפה מתחילה להעלות עשן במים.

מיקי מייללת, אני ניגשת אליה רגע להרגיע אותה. לוקחת אותה עם היד הבריאה, מסתובבת לאחור,
כיור המטבח שלי בוער.

—-המשך יבוא—–

אלכסנדרה פ.
נכתב על ידי
שחקנית שהיא גם בלוגרית, זמרת שגם מנגנת. כותבת על לייף סטייל וספר בהמשכים.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    נטלי

    03/09/2020 18:07

    וואו איזה מותחחחח מחכה להמשךךך
    את כותבת מהמם 😍

  2. Avatar

    Jenny

    03/11/2020 20:04

    אהבתי

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .