כתיבה

טירנה

קרדיט: אלבום פרטי

אתמול שוב הלכתי לטירנה. חשבתי שאולי זה יחזק אותי. אני מרגישה כל כך אומללה, מרגישה שאין סיכוי שמה שהיא אמרה לי בפעם הקודמת באמת יתגשם. הפעם אני לא מגלה לאף אחד שהייתי אצלה. אף אחד לא צריך לדעת שהחולת נפש הלכה אליה שוב. ירדתי מהמונית, ועליתי במדרגות. דפקתי קלות בדלת והיא מיד פתחה לי אותה.

“מה שלומך?” היא שאלה.
“בסדר” עניתי.
“לאיזו שעה קבענו?”
“שתיים. הקדמתי קצת…”
היא ניגשה להכין לי כוס קפה שחור.
“היית אצלי כבר?” היא שאלה.
“כן, לפני שלושה חודשים בערך”.
“מוזר, את נראית לי קצת צעירה בשביל הדברים האלה”.

חייכתי, אך לא אמרתי דבר. היא ניגשה אליי כשבידה כוס קפה שחור קטנה רותחת והגישה לי אותה. הושטתי שתי ידיים רועדות, מפחדת שהכוס תעוף לי ושהנבואה לא תצא לי טוב. התחלתי לשתות לאט לאט, מפחדת שהקפה הרותח ישרוף לי את הלשון. תוך כדי היא מספרת לי על הבן שלה, שהיום הוא לא הרגיש טוב ועכשיו הוא אצל המטפלת שלו. כאילו שזה מעניין אותי. אני מרגישה איך דפיקות הלב שלי מתחילות להאיץ, ותכף הלב שלי יוצא מהמקום.

אחרי כמה דקות סיימתי לשתות את הקפה הרותח בהצלחה, היא הובילה אותי אל החדר הקטן שבקצה המסדרון כשבידה הקפה שלי. התיישבתי מולה כשבינינו מפריד שולחן עץ עתיק. היא הוציאה סיגריה והדליקה אותה. היא שוב חזרה על אותם דברים כמו שאמרה לי בפעם הקודמת שהייתי אצלה.

“את רווקה, לא נשואה. יש לך מישהו אבל את לא איתו פיזית. יש נתק. אני לא אוהבת את הנתק הזה. את תקועה וגם הוא תקוע”. היא התחילה לומר.
“הוא בכלל לא תקוע! ראיתי בפייסבוק שיש לו חברה חדשה והם נראים מאוהבים! כתבתי לו, איך שכחת ממני כל כך מהר? הוא כתב לי שהוא לא שכח ממני אבל שנינו צריכים להמשיך הלאה”. כמעט בכיתי לה. היא לא התרגשה מזה.

“אני רואה שהוא תקוע. וגם את. אני רואה שהוא יחזור. זאת תהיה יוזמה שלו. וזה לא יהיה סתם ‘היי, מה קורה’, זה יהיה לנישואים. ויהיה עוד בחור בתמונה ואת תצטרכי להחליט.”
סירבתי להאמין.
“באתי אלייך בפעם הראשונה כי שמעתי שאת הכי גדולה ושועי עולם ואנשי עסקים ופוליטיקאים מכל העולם מתייעצים איתך בעניינים ברומו של עולם”.
“נכון” היא אמרה.

“בסך הכל רציתי לדעת אם לטוס אליו. כבר הייתי מוכנה לקנות כרטיס טיסה ולחיות איתו שם. אבל אמרת לי לא לעשות את זה. אמרת לי לתת לו להתבשל! והקשבתי לך! ועכשיו אני רואה שיש לו חברה! ואני אוכלת את עצמי שלא באתי איתו!”
התעצבנתי. תהיתי אם תביעה של מגדת עתידות קבילה בבית משפט.
“אז מה, הוא משחק את המשחק”. היא ענתה תוך כדי שהיא מעשנת את הסיגריה בנונשלנטיות.

תמונה באדיבות סיון ליבוביץ

“את רואה איך היא נראית?” שאלתי. האמת שאני יודעת כבר איך היא נראית פשוט רציתי לדעת אם היא רואה.
“לא, אני לא רואה אותה. אני רואה רק אותו בהקשר אלייך. ואני רואה שהוא תקוע!”
“מצד אחד אני מנסה לשכוח אותו” התחלתי להגיד.
“יופי” היא אמרה.
“אבל מצד שני, יש לי את הקול שלך בראש שלי שאומר לי שהוא יחזור. ונורא קשה לי להמשיך ככה”.

היא הנהנה בהבנה.
“ומה לגבי הקריירה?” העברתי נושא.
“את בנאדם של זוגיות, אבל לא רק. גם חשובה לך הקריירה. העבודה זה מקום מפלט וגם את זה אין לך. במה את עוסקת?”
“רפרנטית גבייה” עניתי.
היא לא הבינה מה זה אז הסברתי לה.

“אבל זה בכלל לא מתאים לך!” היא ירתה. “אני רואה שבעתיד, מה שתעסקי בכלל לא קשור למה שאת עושה עכשיו. שינוי בעבודה יוביל לשינוי בהצלחה שיוביל לשינוי בקריירה.”
“איך את יודעת?”
“כי שני הקווים אינם מקבילים! שינוי בעבודה יוביל לשינוי בהצלחה שיוביל לשינוי בקריירה.” היא חזרה על עצמה.
“את תעסקי במשהו אחר”. היא הוסיפה.
“אני מרגישה שחור”. אמרתי.

“לא שחור. בור! את בתקופה שאת לא יודעת מה עם זוגיות, מה עם ילדים, מה עם עבודה…”
“את רואה שאי פעם אהיה שוב מאושרת”?
“בטח!” היא ענתה ללא כל צל של ספק.
“אבל איך את רואה שהוא יחזור?” שוב חזרתי על עצמי, מסרבת להאמין לנבואה שלה.
“אני רואה כי זה העתיד שלך! אם תרצי או לא תרצי!” ספק אם כבר התעצבנה עלי.
“את חושבת שאחזור אלייך שוב?” שאלתי.
“כמו טטל’ה”, היא ענתה לי בחיוך ממזרי והעבירה לי את הקבלה.

סיון ליבוביץ
נכתב על ידי
מתחילה את הבוקר עם לפחות שתי כוסות קפה, מכורה לקינדר בואנו, עובדת סוציאלית בהתהוות, יועצת זוגית ומדריכת שיקום נפגעי נפש. איכשהו תמיד יוצא שקוראת לפחות שני ספרים במקביל שמונחים על השידה שלי ולוקח לי כמה חודשים טובים לסיים אותם.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .